איסורי עריות

ויקרא פרק יח

לפסוקים הראשונים של פרקנו, בייחוד לפסוק ה', עיין גיליון אחרי מות תש"ג.

בטעם איסורי עריות נאמרו דעות שונות והנה מקצתן:

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ט:

והעריות מן הנקבות כולם יקבצם ענין אחד. והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו וקרובה להמצא אליו – לא יטרח להזמינה, ואי אפשר לשופט להרחיק על אדם כשימצאו אלה עמו. ואילו היה דין הערוה כדין הפנויה, רצוני לומר, שיהיה מותר לישא אותה ושלא יהיה בה איסור, רק שאינה אשתו – היו רוב בני אדם בכשלון זנותם תמיד. וכאשר נאסרה בעילתן כל עיקר ונמנעו לנו מניעה גדולה, רצוני לומר, במיתת בית דין ובכרת ושאין שום צד היתר על בעילתן, יש לבטח בזה, שלא יכוון האדם אליהן ושלא יהרהר בהן כלל. והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא כאשר זכרנו מבואר מאד. וזה – כי האדם כשיהיה לו אשה, מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האישה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד. ואולי הם כל העריות של שאר בשר. זהו אחד מן הענינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר. ואמנם העניין השני הוא אצלי, להזהיר במידת הבושת, כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאד, רצוני לומר, לבעול האם או הבת ונאסר על שורש וענף, שיבעול אחד מהם את חברו ואין הפרש בין שיבעול השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי.

ראב"ע, פסוק ו':

ד"ה אני ה': ...ובעבור שיצר לב האדם כבהמות, לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות אתו בכל עת.

ספורנו, פסוק ו':

ד"ה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו: הנה התולדות ההוא משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג ראוי שתהיה יותר הגונה וממזגת כמו שקרה בתולדות משה ואהרון ומרים מעמרם ויוכבד דודתו. וכמו שאמרו ז"ל על נישואי בת אחותו. וזה יצדק כאשר יהיו הפועל והמתפעל מכוונים להפיק רצון קונם בלבד. אפס, כי זה יקרה על המעט - כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי הוא ברובו כזה הוא שיהיו מכונים לתענוג בלבד כאמרו הן בעוון חוללתי וחטא יחמתני אמי, ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחיבורם בלתי אסור, ירבה ההרהור והחיבור ביניהם לתענוג בלבד, ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זימה. ולכך אמר לגלות ערוה, כי אמנם תענוג הגילוי בלבד הוא המכוון ברוב, ובכן אסרה תורה בשאר בשר כל יוצא ירך והקרובים לזה הקו במדרגת אחת. ומדרגות הקורבה תחשבה התורה מן האיש והאישה בבעלה ולזה אסר אחות האב שהיא במדרגה ראשונה אצל האב והתיר בת האח שהיא במדרגה שנית אצלו, ואסר אשת האב ואשת האח ואשת הדוד אפילו לאחר מיתת בעליהן ואף על פי שאינן שאר בשר כלל, מפני שהן נחשבות במדרגת בעליהן. ועל זו הדרך נראה היות איסור כל העריות.

שד"ל:

איסורי ביאה - אין המכוון בהם כדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג' מ"ט) למעט המשגל, כי לא אסרה תורה ריבוי הנשים – אלא למלך – ולא ריבוי המשגל באשה אחת; ואמנם כולם לתועלת החברה. והנה אשת איש טעמה מבואר, והוא להרחיק החמס והמריבות והרציחות הבאות בעקבות הניאוף; ואף אם יהיה אדם שיתרצה בזה, ויפקיר אשתו לאיש עשיר, הדבר אסור, מפני ההשחתה אשר תצא מזה לכלל האומה בקלקול המידות.
ואסור הזכר והבהמה מפני שהם מעשים נגד הטבע, ואם היו מותרים תהיה לקיחת נשים מתמעטת.
ואמנם עריות אשר הן שאר בשר אסורות בעבור הצלחת הבית ותיקון המידות והצלחת המדינה. כי הנה לקיחת האם ואשת האב ואחות האב ואשת אחי האב הוא דבר המתנגד לכבוד אב ואם, והזלזול בכבוד אב ואם גורם קלקול המידות והפסד הנהגת הבית; וכן אשת הבן הרי היא במדרגת הבת לחמיה ולחמותה, ואם יקחנה חמיה ימשך מזה זלזול בכבוד החם והחמות והאב והאם; וכן לקיחת אשה ובתה מביאה שווי ביניהן וגורמת זלזול בכבוד האם.
ואיסור אשה ואחותה הוא מפורש במילה "לצרור", והוא שלא להטיל קנאה בין שתי אחיות לעשותן צרות ושונאות זו את זו, תחת שמשפטן לאהוב זו את זו; וידוע כי השנאה בין הקרובים קשה מן השנאה בין הזרים, כי כתוקף האהבה הקודמת, כן חוזק השנאה הבאה אחריה, וזה יגרום קלקול המידות והפסד גדול בהצלחת הבית.
וכן לקיחת אשת האח תביא שנאה וקנאה בין האחים; ואפילו אחר מיתת אחיו – אם יש לו בנים ויקח האח את יבמתו, זה יגרום שנאה בינו ובין בני אחיו וכן בין בניו ובין בני אחיו, וזה סיבה לקלקול המידות והפסד הצלחת הבית. לא כן אם מת אחיו וזרע אין לו. ואמנם איסור האחות נראה שהוא להצלחת המדינה, שאם היתה האחות מותרת היו רוב בני אדם נושאים אחותם, והיתה כל משפחה כעם בפני עצמו, ולא היו המשפחות מתערבבות זו בזו, ולא היתה האומה לעם אחד אלא לעמים רבים בלתי קרובים זה לזה ובלתי אוהבים זה את זה.

מה ביניהם בטעם איסורי עריות?

מהו ההבדל העיקרי בין דעת ספורנו לבין טעמו השני של הרמב"ם?

מהי טענתו של שד"ל נגד הרמב"ם? התוכל לפתור את דברי שד"ל ולהוכיח שאין בטענתו על הרמב"ם ממש?

התוכל למצוא בפסוקי פרקנו וכן בפרק כ' רמזים שנתנה התורה עצמה לטעם איסורי העריות?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר