מאכלות אסורים

שאלות כלליות:

ספורנו, פסוק ב':

ד"ה זאת החיה אשר תאכלו: הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך כמו שיהיה הענין לעתיד לבא כאמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. מאס האל יתברך אח"כ מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל כאמרו כי לא אעלה בקרבך, והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תקון שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו. עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים ובכך ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות כאמרו ונטמאתם בם וכאמרו אל תשקצו את נפשתיכם וכאמרו ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והתקדשתם והייתם קדושים, פי' נצחיים מתדמים לבורא יתברך כאומרו כי קדוש אני. ואסר הנדה והזבה והיולדת לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה מכל טומאה כאמרו והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. והזכיר ל' טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה ובח' שרצים ובנבלת בהמה טהורה, שבכל א' מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד והם דגים ועופות וחגבים. ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ כאמרו שקץ הם לכם.

פסוק מ"ג:

ד"ה ולא תטמאו: והתקדשתם, אל תטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם. וזה יקרה באכילתם כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה.

פסוק מ"ד:

ד"ה והייתם קדושים כי קדוש אני: כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו וזה תפלתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורים מאכלות כאמרם ז"ל (יומא סוף פרק אמר להם הממוצה) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה וכו'.

פסוק מ"ה:

ד"ה כי אני ה': וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים כדי להפיק רצוני כי אמנם כונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמושכלות כי קדוש אני.

בטעם אסורי מאכלות:

שד"ל, ("משתדל"):

... יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות הע', ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלוקי אבותיו ולא ימיר כבודו בגלולי הגויים. הטעם הזה כבר נזכר בתורה (י"א מ"ד) "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני." אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא הייתה הפרשה הזאת צריכה), הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקן המידות וזה משני צדדים.
1) כי המצוות האלוקיות שאדם שמור, הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את האל אשר ציוה המצוות ההן, וזיכרון האל והשגחתו...". כל זה מתג רסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2) כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו, אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדחק וכטעם (איכה ג') טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, והפילוסוף Epictetus אמר: אם ישים אדם שתי מילות על ליבו, בטוח הוא שלא יחטא, - ואלו הן: "סבול ופרוש", (sastine et abstine) = סבול הצער ופרוש מן התענוג. והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.

נסה ליישב תמיהתו של רבנו בחיי!

השווה:

פסוק ל"ג

"וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ... תִשְׁבֹּרוּ"

פסוק ל"ה

"תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ"

הסבר למה שינה הכתובה כאן בין הפעלים "שבר" ל"נתץ" ומה ביניהם!

העזר בפסוקים:

שמות י"ב

"וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"

בראשית י"ט

"וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת"

ויקרא י"ד מ"ה

"וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת"

שופטים ח' י"ז

"וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ"

ישעיה כ"ב י'

"וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים"

פסוק מ"ו

"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ"

חזקוני:

ולכל נפש השורצת:... כמו (שמות כ"ז ג') "לכל כליו תעשה נחושת" (ועיין גם שמואל א' כ"ב ז'!)

מה קשה לו בפסוק מבחינת לשונו?