פרקים מ"ג-מ"ד

מדרש הגדול (מ"ג י"ג) "ואת אחיכם קחו":

מעשה בשני חסידים שפרשו בים הגדול לדבר מצוה, עמד עליהם נחשול בים וביקש לטבעם, אמר חד מינהון (= אחד מהם): "לית ביש מן דא" (= אין רע מזה!). אמר לו חברו: "אית (= יש) ביש רב מן דא!" אמר לו: "אנו על שערי מיתה, ואית לך ביש מן הדא? (=ויש לך רע מזה?!)" אמר לו: "הן!" אמר לו: "ואיזה זה?" "זה יום שבנו אומר לו: תן לי פת ואין לו מה יתן לו". תדע לך, הרי יעקב אבינו, כל זמן שהיתה קופה מלאה פת היה לועס ואומר: "לא ירד בני עמכם". כיון דחסלת אמר: "ואת אחיכם קחו" והתחיל מתפלל עליהם: "ואל שדי יתן לכם רחמים".

פסוק ל"ב

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"

תרגום אונקלוס:

ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא,
ארי בעירא דמצראי דחלין לה עבראי אכלין.

רש"י:

ד"ה כי תועבה היא: דבר שנוא הוא למצרים לאכול את העברים; ואונקלוס נתן טעם לדבר.

ספורנו:

ד"ה וישימו לו לבדו: שלא ירגישו אחיו שהוא עברי.

ד"ה כי לא יוכלון המצרים: לפיכך לא אכל הוא עם אחיו ולא הוא ולא אחיו עם המצרים.

באור, (ר' שלמה דובנא):

ד"ה כי לא יוכלון המצרים: ...לפי מה שמסופר בבראשית רבה הושיב את בנימין אצלו בסעודה אמר: "הוא – אין לו אם, ואני – אין לי אם, ישב אצלי", ולא חשש לעשות זאת לפני המצרים להושיב בנימין אצלו, אף כי תועבה היא להם, כי המושל יעשה מה שלבו חפץ בדבר שאינו מחוקי הארץ ההיא ומידותיהם אשר גם המלך לא יעבור עליהם. אבל שלא לאכול עם העברים לא היה זה לחוק או דת, רק תועבה להם בבחירתם, כנראה מלשון הכתוב.
אבל מה שנראה לי הוא זה: לפי שהמצרים לא רצו לאכול עם אחיו בעבור שהם עברים, לכן לא רצה הוא לאכול עם המצרים לכבוד אחיו ולא עם אחיו לכבוד מצרים, ואכל עם בנימין, כי בעבור שהוא קטן לא יקפידו המצרים על זה. והראה יוסף לאחיו כי לא יחשוש לאכול עם העברים, אבל לסיבת חשיבותו יפרד מכולם, גם מן המצרים, מלאכול עמהם.

הכורם:

... הנראה לדעתנו שמדרך הגדולים ומושלים לאכול יחידי יום יום חוץ מימים קבועים בשנה, או אם באו אליו חשובים ממדינה אחרת ורוצה להזמינם על שולחנו, או מזמינם עם כל עבדיו היושבים ראשונה במלכות להיות מאוכלי שולחנו; ואם האורחים אינם חשובים כל כך שיהיו ראויים לאכול עם המלך בשולחן אחד, הם אוכלים בחדרו, אבל בשולחן אחר, עם שרי המלך. וזהו טעם "וישימו לו לבדם ולהם לבדם"... כלומר שכובדו לאכול בחדרו אבל לא כיבדם לאכול משולחנו, כי מה יאמרו אנשי ביתו: "מדוע עושה להם כל הכבוד הזה? והם באים על גמליהם לשבור בר כשאר עוברי אורח, ולא נראה בם שום גדולה ושררה יתירה, ודי להם לאכול בחדרו".
אבל גם השרים היו אוכלים לבדם, אמר שלא היה מפחיתות כבוד, אבל מטעם כי לא יוכלון לאכול עם העברים...

בן אמוזג:

ד"ה כי לא יוכלון המצרים לאכול: מצינו דברים באירודוטי (הרודוט) הסופר הקדמון ליוונים, שמהם יתבאר כוונת הכתוב. שהרי כתב בספר סעיף 41, כי המצרים לא יקרבו לנשק את היוונים, לא ישתמשו בכליהם, ולא בסכין שחתכו בו, ואפילו מבשר שנחתך בסכין היוונים אינם רשאים לאכול, (עד כאן דברי הירודוט).
ומדברי אירודוטי נראה שכזה ויותר מזה היו נשמרים עם גויים אחרים. שאם בעובדי עבודה זרה כמותם כך, עם ישראל, הכופרים בעבודה זרה, על אחת כמה וכמה.
וכפי זה יהיה הטעם ההרחק שהיו מרחקים כל מי שאינו מאומתם. ואולי בזה יתפרש למה לו לבדו ולהם לבדם, כי גם הוא לא היה מצרי.

פסוק ל"ד

"וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ"

פרק מ"ד פסוקים א'–ב'

"מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ"

אברבנאל, מקשה על התנהגות יוסף:

למה ציוה יוסף לשים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביע הכסף באמתחת בנימין, כי הנה הגביע היה צריך לענין התחבולה, אבל הכסף לא היה צורך בו, כי עוד מעט היו עתידין לחזור והוא יתודע אליהם, ואז יתן להם כסף וזהב כרצונו. אבל אין ספק שהיה שימת הכסף מזייף ומשקר תחבולת הגביע, כי יהיה מקום לאחיו לומר: "אם בנימין לקח הגביע בגניבה – הכסף מי שמו בפי אמתחתו סמוך ויחד עם הגביע? אלא שהכל היה תחבולה!"
והרמב"ן כותב שהושם הכסף לעיניהם, ושאמר אליהם שהאדון היה עושה עמהם חסד על עמלם, אבל זה לא נזכר בכתוב, אבל בהיפך שאומרו "ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו" – מורה שהגביע והכסף הושמו כאחד, ושניהם בסתר.