איסור אכילת הפרי

פסוק ט"ו

"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"

פסוק י"ז

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"

מדרש תדשא פרק ז':

אמר ר' פנחס בן יאיר: העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא "עץ" בלבד כשאר כל העצים, אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה, נקרא שמו "עץ הדעת טוב ורע" על שם סופו. כמו שמצינו דברים רבים שנקראו שמם על שם סופם. ומניין אתה אומר, שלא נקרא העץ כן מתחילה? מתשובת האשה לנחש. ראה מה השיבה אותו - "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו" ולא אמרה: "מפרי עץ הדעת טוב ורע" ועוד: בשעה שאמר הקב"ה לאדם: "למה אתה נחבא?" מה אמר? "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו" ולא אמר "מעץ הדעת". ולמה קרא שמו "הדעת טוב ורע"? שעל ידי אכילתו ידע אדם רעות, שעד שלא עבר על הצווי לא נגזר עמל, ולא יגיעה, ולא קר ולא חם ולא מכאוב, ולא כל דבר רע מזיקו, אבל משעבר על חק גזרתו של מקום, התחילו כל הרעות נוגעות בו ונצערים מעשיו. ולמה ציוה אותו הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע ממנו אחד מהם?? כדי שיהא רואה אותו תמיד, וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו.

ראב"ע, פרק ג' פסוק ו':

והנכון בעיני ששני עצים הם בתוך גן עדן. ואינם במקום אחר על כל פני האדמה. והאחד עץ הדעת, והוא יוליד תאות המשגל, ועל כן כיסו האדם ואשתו ערותם... וכאשר אכל אדם מעץ הדעת ידע את אשתו. וזאת הידיעה כינוי למשגל. ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער כאשר ידע הטוב והרע אז יחל לתאוות המשגל.

רמב"ן, פסוק ט':

ד"ה "ועץ החיים בתוך הגן": ... "ועץ הדעת טוב ורע" - אמרו המפרשים, כי היה פריו מוליד תאוות המשגל, ולכן כיסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון זה מאמר ברזילי הגלעדי "האדע בין טוב לרע" (שמואל ב' י"ט ל"ו), כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (להלן ג' ה'). ואם תאמר כיחש לה, הנה "ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (להלן ג' כ"ב). וכבר אמרו (פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה ט"ז) "שלושה אמרו אמת ואבדו מן העולם, ואלו הן: נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי." והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת, שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא "עץ הדעת טוב ורע", כי "הדעת" ייאמר בלשוננו על הרצון, כלשונם (פסחים ו' א') לא שנו אלא שדעתו לחזור, ושדעתו לפנותו. ובלשון הכתוב (תהלים קמ"ד ג') "מה אדם ותדעהו" - תחפוץ ותרצה בו, "ידעתיך בשם" (שמות ל"ג י"ב) - בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי "האדע בין טוב לרע" - שאבד ממנו כח הרצון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כולם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלוהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה, כשאמר "אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז' כ"ט). היושר - שיאחוז דרך אחת ישרה, והבקשה בחשבונות רבים - שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר ציוהו הקב"ה...

רבנו בחיי:

עץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה... וכן יוכיח הלשון "דעת", שהוא נאמר על הרצון והבחירה כמו בלשון חז"ל: שדעתו לעשות כך וכך. וכן תהלים קמ"ד: "מה אדם ותדעהו", כלומר מה עניינו שתרצה בו. ואם כן באור עץ הדעת כאילו אמר ועץ הרצון. והקב"ה מנעו ממנו, לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור כמלאך, שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות, לפי שאין לו מונע, כן היה האדם. אבל אחר שחטא ואכל, היה לו רצון ובחירה ונתלבש בתאוות גופניות... זו מדה אלוקית ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחד...

מדרש תדשא פרק ז':

... ומניין אנו אומרים, שעד שלא אכל מן העץ היה יודע טוב ורע? ... שכן מצינו כתב עליו שהיה מלא חכמה ותבונה, שנאמר (יחזקאל כ' ח'): "מלא חכמה וכליל יופי בעדן גן אלוקים היית".