עריכת הנרות

ספר החינוך:

שציונו ה' להיות נר דלוק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים. וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בלבו – כשיראהו – מורא וענוה. וכבר אמרנו כי במעשה הטוב תוכשר הנפש. וכל זה סובב על הציור הבנוי לנו, כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת, כי יש למקובלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם אנחנו נכתוב הנראה בפשוטן של דברים.

מלבי"ם:

באשר ציור המקדש כאילו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד, וכל ענייני המשכן ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, ציוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל, שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם, שתהיה מוכנה למאור, ואז באמצעות משה, שהוא הוריד התורה ואור אלוקים לארץ, יעלה את המנורה, שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד; ומפרש שהאור הנה בא מן התורה, הנתונה בארון הברית, יערוך את הנרות לפני ה' תמיד.

אברבנאל, שואל:

מדוע ציוה ה' כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יצוה אותם על אופן השרות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם?

ראב"ע:

ד"ה ואתה תצוה: אזכיר בתחילה טעם לדבק הפרשה. כי כאשר השלים לספר כל כלי הקודש והפרוכת והמשכן והאוהל והמכסה ומזבח העולה והחצר והמסך, החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם, אין זר איתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית, לא בשמן זר. ואלה המשרתים ראויים להיות ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמוד שבעת ימי המילואים, שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה, לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפר על קרנותיו אחת בשנה.

יש מתרצים את השאלה הנ"ל בעזרת דברי ר' ידעיה הפניני הבדרשי, בספרו בחינת עולם פרק ט"ז:

... התורה והאדם – חיבורם נר אלוקים בארץ. התורה היא להב המתפרד מסביב היושבי בשמים. והאדם בשני חלקיו – (גופו ונשמתו) אבוקה שואבת אורו: גוו – פתילה נפתלת, ונשמתו – שמן זית זך. בהיצמדם ובהתלכדם (האבוקה והלהב) יתמלא הבית כולו אורה.

לפרשת עריכת הנר שואל אברבנאל:

הלא הפרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כ"ד א'-ד'), שם היה מקומו וזמנו הראוי ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך?

ועיין רש"י, ויקרא כ"ד ב':

ד"ה צו את בני ישראל: פרשת מצוות הנרות ופסוק "ואתה תצוה" לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך.

ועיין רמב"ן, ויקרא כ"ד ב':

ד"ה צו את בני ישראל: זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כ"ז כ') לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכך משמעה, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך, לשון רש"י. ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ' כ"ה) "ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציוה ה' את משה", והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם ציוה "ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל", כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן, וכן עשו, כמו שנאמר (שם ל"ה כ"ז-כ"ח) "והנשיאים הביאו" וגו' "את הבושם ואת השמן למאור". ואף על פי שאמר שם "חוקת עולם לדורותם", הוא על ההדלקה, ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה, וציוה שיקחו בני ישראל משל ציבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון, כטעם "ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר י"ט ב'), שיבקשו אותה ויביאוה הצבור. ושם עוד לא אמר אלא "יערוך אותו אהרן ובניו" וגו', והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה, אם תישבר או תאבד, כאשר היה בשובם מן הגולה, ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד') על המנורה הטהורה, שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה...

פסוק כ'

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן..."

פסוק כ'

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"

רש"י:

ד"ה תמיד: כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר (במדבר כ"ח) "עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום, וכן במנחת חביתין נאמר (ויקרא ו') "תמיד", ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא.

ראב"ע:

ד"ה תמיד: כל לילה ולילה. ויש מילת תמיד קשה מזאת - "והיה על מצחו תמיד" (להלן כ"ח ל"ח), כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש.