המשכן

בטעם המשכן כולו נאמרו דעות שונות ע"י חכמינו ומפרשינו ואלה מקצתן:

פסוק ח'

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

ספר החנוך:

מצוות עשה לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנות אליו, שנאמר ועשו לי מקדש.
משרשי מצוה זו... דע בני כי כל אשר יגיע אצל ה' בעשות בני אדם מצוותיו איננו רק שחפץ ה' להיטיב לנו ובהיות האדם מוכן ומוכשר בעשיית אותן המצוות לקבל בטובה - אז ייטיב אליו ה' ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה כי בה יהיה האדם טוב. נמצא כל המקבל מצוותיו השלים חפצו כאשר הוא ראוי אז לקבל טובתו... ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד: "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך ... לטוב לך" (דברים י' י"ב-י"ג) כלומר איננו שואל מעמך דבר לעשותך מצוותיו רק שרצה להטיב לך. ומה שכתוב אחריו: "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" וכו'. כלומר: איננו צריך למצוותיך, רק מאהבתו אותך לזַכּוֹתך... ומעתה בהיות הנחת דעתך על זה בענין מצוותיו, תחייב אותנו לאמר, כי בנין בית לשם ועשותנו בו תפילות וקרבנות אינו אלא הכל להכין הלבבות לעבודתו, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברושים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלו אותו אף כי הבית אשר בנו בני אדם, חלילה... הכל להכשיר גופותינו, כי הגופות יוכשרו ע"י פעולות וברבות הפעולות הטובות והתמדתן – מחשבות הלב מטהרות ומזדככות וה' חפץ בטובתן של בריות. ועל כן ציוונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם את מחשבות בני אדם ולתקן לבבנו אליו בו...

אברבנאל:

... היתה כוונתו יתברך במעשה המשכן וכליו, שלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם. וכדי להסיר בלבם האמונה הכוזבת הזאת ציוה שיעשו לו משכן כאילו הוא ישכון בתוכם שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם. וזה ענין "ושכנתי בתוך בני ישראל"... "השוכן אתם בתוך טמאתם"... שכולו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם... וציוה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותו: "רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם"; ומזבח העולה – לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע; ובהיכל היה שולחן ומנורה ומזבח הקטורת – כאילו כלים לשרת לפני מלכו של עולם (לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה חלילה וחס,) אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלוקים מתהלך בקרב מחניהם. וכמו שאמר על דרך השיר (שיר השירים) "הנה הוא עומד אחר כתלנו, מציץ מן החרכים" כל מחשבותיהם. וזו עצמה היתה כוונת מאמרו (ישעיה סו) "השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי" – אין בית למשכן אשר אני צריך אליהם כי "את כל אלה ידי עשתה". אבל צויתי לעשותם, כדי להשריש בלבם השגחתי. והוא אמרו: "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

שד"ל:

אחרי שקיבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש, כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה.

פסוק ב'

"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"

מלבי"ם:

שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו, או על מנת לקבל פרס, רק לשם ה' בלבד.

פסוק ח'

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ..."

מלבי"ם:

ציוה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו... ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.