מות בני אהרן

פסוק ג'

"הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד"

1. רש"י:

ד"ה הוא אשר דבר: היכן דיבר? (שמות כ"ט) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" – אל תקרי "בכבודי" אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

2. בספר שני לוחות הברית חלק "תורה שבעל פה" אות א' נאמר:

אל תקרי נאמר בתלמוד כמה פעמים, וקיבלתי: כל מקום שאמרו "אל תקרי" הוא משום שיש איזו קושיה המורה כן, שלא לקרוא כך אלא כך, כמו (ישעיהו נ"ד) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" – אל תקרי "בניך" אלא "בוניך" שחז"ל עשו "אל תקרי" זה, שמילת "בניך" מיותר, מאחר שאמר ברישא "וכל בניך" די לו לומר "ורב שלומם" אלא אל תקרי; וכן (ישעיהו נ"ו ב') "שומר שבת מחללו" – אל תקרי "מחללו" אלא "מחול לו" משום דקשה ליה דאילו קאי על השבת היה לו לומר: "מחללה" בלשון נקבה... ועוד אני אומר: כי לפעמים אומר "אל תקרי" אף כשאין לו קושיה בקריאה והוא משום שאותו דבר בעצמו מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר ואמרו "אל תקרי".

פסוק ג'

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

רש"י:

ד"ה וידם אהרן: קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.                    

רש"י:

ד"ה בקרבי: בבחירי.                      

רש"י:

ד"ה ועל פני כל העם אכבד: כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא, מתעלה ומתקלס: אם כן באלו, כל שכן ברשעים. וכן הוא אומר (תהלים ס"ח) "נורא אלוקים ממקדשיך": אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך.              

מה שהפך רש"י לפרש תחילה ד"ה וידם שהוא סוף הפסוק ואח"כ את תחילתו של פסוק, מתפרש ע"י מפרשי רש"י כדלקמן:

גור אריה:

מה שהפך הפירוש, היינו כדי לפרש לך: משום כך וידם, כאשר שמע שבניו יראי שמים, אבל לא בשביל שאמר בקרובי אקדש, שזה אין טעם לדמימה, רק מה שאמר משה שהם צדיקים, לכך שתק.

לבוש האורה:

מה שהפך רש"י פירושו... משום שצריך לסמוך פירוש "וידם" לסוף הדבור הקודם: "עכשו רואה אני שהם גדולים..." מפני שיש להקשות על אותו הפירוש, דמן הכתוב (ג') "הוא אשר דבר ה'" משמע, שבא משה לנחמו, אשר מצד האמת הוא נחמה גדולה, שבגלל צדקתם וחשיבותם לקחם הקב"ה לישיבה של מעלה, אלא שמטבעי בני אדם אינו נחמה, ואדרבה, דברים כאלה מעוררים הבכי יותר, שמפני שהיה המת אדם חשוב, מתעצב האבל עליו הרבה יותר, ומרבה בבכיה על העדרו; לכך מביא רש"י מיד "וידם אהרון", כלומר: אע"פ שהוא כנגד הטבע, שתק אהרן ולא הרבה בבכי על דברי משה, וחשבו לו הקב"ה לשבח, ונתן לו שכר עליו.
והרי הוא כאילו דיבור אחד עם הדיבור הקודם. ואח"כ חזר רש"י לדרכו ולפרש הכתובים כסדרן.

פסוק ג'

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

שם עולם, על ויקרא (מאת הרב ליכטענשטיין, וורשא תרל"ז):

ולא אמר "וישתוק", כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה", "שתיקה"; "שתיקה" אינו מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות; כמו אחר שאמר (תהלים ק"ז) "יחוגו וינועו כשכור", אומר אחר כך: "וישמחו כי ישתוקו".
אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות כמו שביארו חוקרי הלשון; לכן העיד הכתוב על אהרן קדוש ה' שלא שתק לבד, אלא "וידום", שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה כי לא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה כלל, אלא צדק עליו את הדין.

פרק ט' פסוק א'

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י:

שמיני למלואים הוא ר"ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום.

ראב"ע:

היה נראה לנו כי ביום השמיני - שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחודש. רק המעתיקים אמרו שהיה ראש חדש ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד.

ספרא א':

זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. נאמר כאן "ויהי ביום השמיני" אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחודש. כשהוא אומר "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ח' ל"ג) הוה אומר שמיני למנין ולא שמיני לחודש.

ספרא ט"ו:

הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו. או יכול שמיני בחודש? כשהוא אומר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השניה באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ' י"ז) מלמד שבראש חודש הוקם המשכן. יכול הוקם בר"ח ושרתה שכינה בשמיני בחודש? ת"ל "וביום הקים את המשכן כסה הענן" (במדבר ט' ט"ו) מלמד שביום שהוקם המשכן שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן. שכל שבעת ימי מלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו שנאמר "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט' ד').

מלבי"ם, (אחרי הביאו דעת חז"ל ודעת ראב"ע):

... ובאמת מן הפשט אין להכריע. וחז"ל שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חודש לא הכריעו כן מן הפשט רק על ידי דרוש שדרשו... אולם כאשר דקדקנו בתנ"ך כל מקום שיציין ימי החודש יפרש תמיד באחד לחדש בשני לחדש... ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסידורי יהיה תמיד למנין. "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב כ"ט) "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול" (ויקרא י"ב ג') וכן תמיד... והגם שעדיין ר"ל שהמנין התחיל באחד לחודש א"כ השמיני למנין היה ג"כ השמיני לחדש, ע"ז הקדים: שצריכים לדרוש.

רו"ו היידנהיים, בפירושו הבנת המקרא על רש"י (אחרי הביאו דברי רש"י וראב"ע והחכם הר"מ אלמושנינו המנמק את דברי רז"ל):

והנה לדעת כל המפרשים הקריאה לאהרן ולבניו היתה ביום השמיני. ואין כן משמעות לשון הכתוב לעיקר מדקדק לשון עברי. שאילו כדבריהם היה לו ליכתב "ויהיה ביום השמיני ויקרא משה..." בתוספת וי"ו ויו"ד בראש פועל הקריאה, כי כן הילוך המליצה העברית בספורי הענינים אשר נפלו על הסדר כמו שהיו סדורים במחשבת הגוזר האומר והעושה. (השווה בראשית ד' א' ו"האדם ידע") ולזאת היה לו ליכתב "ויקרא משה לאהרן ולבניו" אבל קרא משה לאהרן משמע: קרא כבר קודם יום השמיני.
ולכן נאמנו דברי רז"ל שהיה שמיני למלואים, והכתוב מחובר עם "ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים" (ויקרא ח' ל"ה). ושיעור הכתוב "ויהי ביום השמיני" הוא היום אשר כבר קרא וייעד משה לאהרן ולבניו להיות נועדים ליום הזה במה שאמר להם "ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים" והיו נכונים ליום הזה. ולכן כתיב לאהרן ולבניו למ"ד השימוש, שהרצון בו ההזמנה, ולמדנו עוד מזה הכתוב שגם לזקני ישראל כבר קרא להיות עתידים ליום השמיני הזה.
אלא שקריאת אהרן ובניו לא היתה ממין קריאת הזקנים. כי לאהרן ולבניו היתה באמצעות הציווי "ופתח אוהל מועד תשבו", ולזקנים היתה בהזמנה. לכן הועמד אתנח במילת "ולבניו" להפרידו מן "ולזקני ישראל", ולהורות ששתי מיני הקריאות נבדלות באיכויותיהן.

שד"ל:

ויהי ביום השמיני: למילואים ולניסן.