קרבן המנחה

ויקרא פרק ב

פסוק י"ג

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח
וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ
עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"

בטעם מצוה זו נאמרו דעות שונות:

ראב"ע, פסוק י"ג:

ד"ה ברית אלוקיך: הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון.

רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק מ"ו:

... כבר אמרה תורה, כפי שפרש אונקלוס, שהמצריים היו עובדים למזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן... ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד – ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל - ... ובעבור שימחה זכר אלה הדעות, אשר אינן אמתיות, צוו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.
כן מרפאים הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי בהפך אשר בקצה האחרון... ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים להם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר ה' מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח.

ספר החנוך:

... ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.

מהו ההבדל העקרוני בטעם מצות הוספת המלח לקרבנות בין שלושת החכמים הנ"ל?

השוה לדברי הרמב"ם כאן את טעמו בעניינים הבאים:

באיסור בנין המזבח גזית: מורה נבוכים ג' מ"ה (גיליון יתרו תש"ד ה'),

באיסור אכילת דם: מורה נבוכים ג' מ"ו (גיליון צו תש"ו ד'),

במצוות ערלה: מורה נבוכים ג' ל"ז (אחרי מות-קדושים תש"ה)

מהו הקו המשותף בדבריו בטעמי מצוות אלו?

השוה לפסוקנו (י"ג) את שני הפסוקים הבאים:

במדבר י"ח י"ט:

"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ"

דברי הימים ב' י"ג ה':

"הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח"

כיצד השפיע פסוקנו כאן על לשון הפסוקים שם?

שאלה קשה שאלה קשה ביותר