נדרים

יבמות ק"ט:

ר' נתן אומר: כל הנודר – כאלו בנה במה

(רש"י:

בשעת אסור במות...)

והמקיימו – כאלו הקריב עליה קרבן.

רש"י:

שעבר עליו שתי עבירות, אלא ילך אצל חכם ויתירנו, כדי שלא יהא רגיל בכך.

בעל עקדת יצחק, (שער שבעים ואחד) לדברי הגמרא דלעיל:

והתימה, כי אם רצה לקיים נדרו למה ילך לחכם להתירו?... ואפשר כי מה שכתב רש"י שחייב לשאול על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו, וכשיעשה – יעשה מחמת המצוה ולא מחמת הנדר.

פסוק ב'

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י:

ד"ה אל ראשי המטות לבני ישראל: חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואחר כך לכל בני ישראל. ומניין שאף שאר הדברות כן? תלמוד לומר (שמות ל"ד ל"א): "וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל..." ומה ראה לאמרה כאן? לימד, שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה – מפר בשלשה הדיוטות.

רמב"ן:

ד"ה ויאמר משה אל ראשי מטות: ... וראשי המטות לבני ישראל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על רגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו; ואפשר שהיו נזכרים בפרשת הנחלה (ל"ה י"ז) "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ;" או שהיו אחרים, כי שם ידבר הכתוב אל העתיד, כי בעת חילוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם.
וטעם "וידבר משה אל ראשי המטות", כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

פסוק ב'

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'"

רש"י:

ד"ה זה הדבר: משה נתנבא ב"כה אמר ה' כחצות הלילה" (שמות י"א), והנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'"; מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר".
דבר אחר: "זה הדבר" – מיעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן, ואם חלפו – אין מותר ואין מופר.

הרא"ם, מפרש דברי רש"י (שהם דברי הספרי) הראשונים:

מלת "כה" מורה על המכוון בענין, ומלת "זה" מורה על הענין בעינו, ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריה שאינה מאירה ואין בה יכולת לקבל רק המכוון מן הענין, שהוא הראוי להם, הוכרחו להזכיר בלשונם "כה אמר ה'"; שפירושו המכוון מדבריו, לא הדברים בעינם; ומשה רבנו ע"ה בעבור שנבואתו היתה באספקלריה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו, כפי מה שהוא, הזכיר בלשונו "זה הדבר" מבלתי שום שינוי כלל.

המעמר, לדברי המזרחי לדעיל:

תוכן דבריו הוא כי שאר הנביאים השיגו אך השגה כוללת תכלית ועצמות הענין אשר הראם ה' והדבר אשר הבינו הלבישו במליצות וציורים איש איש לפי מתת צחות לשונו, אך משה "פה אל פה" דבר ה' עמו,... כן הבנתי דברי הרב (ר' אליהו מזרחי) ודבר גדול הוא.
ועל פי הדברים האלה אם גם מצינו אף בדברי הנביאים לפעמים "זה הדבר" אין מזה סתירה, כי שם לא בא "זה הדבר" על דיבור הנבואה, אך יורה על ההיפוך וההתנגדות אל מה שקדם או אל מה שלאחריו (אנטהי-טעזע \ אנטי-תזה) כמו (ישעיה ל"ז כ"ב) "זה הדבר אשר דבר ה' עליו" – מוסב אל מה שלאחריו (שם פסוק כ"ד) "ותאמר ברב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון..." אולם לא כן יהיה אך (כ"ב) "זה הדבר אשר דבר ה' עליו: בזה לך לעגה לך..." ובירמיהו (ל"ח כ"א) "זה הדבר אשר הראני ה'" נמשך על שלפניו (ל"ח כ'-כ"א) "שמע בקול ה' לאשר אני דובר אליך ויטב לך ותחי נפשך ואם מאן אתה לצאת – זה הדבר אשר הראני ה'".
ומה שנמצא (ירמיהו כ"ו א'; כ"ז א') "היה הדבר הזה מאת ה'", יש הבדל בין "זה הדבר" ל"הדבר הזה", גם נלוה אליו מלת "מאת" שהוא מורה על הרחוק.

ועיין עוד בעלון ההדרכה!

פסוק ו'

"וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם"

רש"י:

ד"ה ואם הניא אביה: אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה.
הנאה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (פסוק ט') "ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה", הוא אומר: הנאה זו הפרה.
ופשוטו: לשון מניעה והסרה וכן (במדבר ל"ב ז') "ולמה תניאון" וכן (תהלים קמ"א ה') "שמן ראש אל יניא ראשי", וכן (במדבר י"ד ל"ד) "וידעתם את תנואתי" – את אשר סרתם מעלי.