המן

בפרק זה עסקנו גם בגליונות בשלח של שנות תשי"ח ותשי"ט, בעיקר בחלקו הראשון של פרקנו (פסוקים א'-ז').

הפעם הקדשנו גליוננו גם לפסוקים של חלקו השני של פרקנו. השאלות הפרשניות בפרקנו מרובות. יושם לב: שלוש פעמים מדבר ה' את דבריו על סיפוק צרכיהם של ישראל (פסוקים ד'-ה'; י"ב, כ"ח-כ"ט), ושבע פעמים פונה משה לישראל (פסוקים ו'-ז'; ח'; ט"ו-ט"ז; כ"ג; כ"ה-כ"ו; ל"ב), ומגלה להם כי יספק ה' צרכיהם במדבר ומודיע להם את דרישות ה' הקשורות בו ("מצוותי ותורותי"), שהן: איסור האגירה, והכנה מערב שבת לשבת ואיסור לקיטתו בשבת ועוד. הקשיים המתעוררים בהשוואת דברי ה' עם דברי משה הם רבים, ושונות הדרכים לפתרונם.

שאלה א עוסקת באחת הדרכים לפתור את אי ההתאמה שבין דברי ה' אל משה, ובין דברי משה אל ישראל.

לדברי חז"ל בויקרא רבה כדאי להשוות את דברי ספרי לבמדבר ל"א, כ"א:

משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר: בשלושה מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות: אתה אומר (ויקרא י', ט"ז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים" – מהו אומר? (ויקרא י', י"ז): "מדוע לא אכלתם את החטאת...?" – כיוצא בו אתה אומר (במדבר כ', י'): "ויאמר להם שמעו נא המורים...!" מהו אומר? (במדבר כ', י"א): "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים". אף כאן אתה אומר (במדבר ל"א, י"ד): "ויקצוף משה על פקודי החיל" – מהו אומר? (במדבר ל"א, כ"א): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא..." – משה רבינו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות.

כדי ללמוד דרכי רש"י בפרשנותו יש לשים לב לכך, שאף את המקום במדבר כ', י' לא הזכיר בפירושו, כשם שלא הזכיר את מקומנו. וזה הכלל: אין רש"י נזקק לדברי חז"ל בפירושו, אלא אם כן הם נדרשים לשם יישוב קושי בפסוק ואם מתיישבים הם עם הפסוקים. ובכיוון זה יש לחפש את התשובה לשאלה א (1). בבמדבר כ' ל"א הביא רש"י את המדרש מפני שהמילה "קצף" נעדרת ואין המדרש "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות" נצמד יפה ללשון הכתוב. במקומנו אמנם נאמר במפורש "ויקצוף" – אך סיבה אחרת מונעת את רש"י מלהביא את הקצף כסיבת השכחה, וכבר עמדו על כך מפרשי המדרש. הן עוד ביום ראשון באמרו להם פרשת המן ובמסרו להם דברי ה' (ט"ז, ט"ז: "זה הדבר אשר צוה ה'...") היה עליו למסור גם עניין השבת כפי שנאמר לו (ט"ז, ה': "והיה ביום הששי והכינו... והיה משנה על אשר ילקטו") – והן זה היה עוד לפני אשר הותירו אנשים ולפני אשר קצף, ולכן אין רש"י מזכיר את כעסו של משה כסיבת ההזנחה מצדו.

לשאלה א (2). זו גם הסיבה שלא הביא הרשב"ם את דברי המדרש. ואולם הוא אינו רואה בכך כל שכחה, אלא דווקא כוונה טובה להפתיעם ולשמחם במצוות השבת, מפני שהמילה "הוא אשר דבר ה'" נראית כמילת אישור לתמיהה מצדם, שחיכה לה משה.

לשאלה א (3). לפי המלבי"ם לא שכחה היתה כאן, אף לא בכוונה הסתיר משה מהם את הדבר, אלא באמת אמר להם דיני השבת ביום הראשון, אך הם לא הבינו את דבריו כראוי, ועתה הסביר להם הסבר נוסף.

לשאלה א (4). ונראה שבמילים "אשר דבר ה'" ישנו סעד לדברי חז"ל, ובמילים "הוא אשר דבר" הוכחה לדברי המלבי"ם, כלומר: לא כפי שאתם חשבתם, (שעל ידי ההכנה יתרבה האוכל ויהיה ללחם משנה), אלא כך היתה כוונת דבריו: כבר בהבאה, היינו כבר בשעת הליקוט יהיה משנה.

לשאלה ב 1. הרעיון שהמן הניתן דבר יום ביומו אינו אלא אמצעי להדגיש ולהחיות בלב האדם מדי יום ביומו את התלות בה', שני צדדים לו. התעלה האדם למדרגת מאמין, למדרגת אוהבו של ה' – הרי הוא שמח בתלות זו. "אם אין בידי אלא ראיית המלך בכל יום – כדאי הוא". לא התעלה למדרגה זו – הרי הוא רואה בתלות זו עינוי, טורח, חוסר עצמאות והוא מתמרד, וכך מפרש הרמב"ן את מרירותם של המתאוננים (במדבר י"א, ו'):

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

"נפשנו יבשה": ...שאפילו המזון, אשר אנו חיים בו, איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבע בו, אבל נתאווה לו ונישא עינינו אליו בכל עת, כי ב"אולי" יבוא לנו והנה "אין כל" – בלתי תוחלת המן.

לשאלה ג 2. ראוי לעיין בספרו של פרופ' הינמן "דרכי אגדה" בפרק על הזיהויים. קטע משם (עמודים 30-28) יובא בזה:

מגמת האגדה לקרב מאורעות הרחוקים אלו מאלו בזמן התרחשותם, תתברר במלואה רק אחרי שנעמוד על אותה דרך הריכוז החביבה ביותר על חז"ל: ריכוז הגיבורים. חז"ל זיהו אנשים בלתי ידועים עם אנשים ידועי שם, או אנשים שנתפרשו שמותם עם אנשים ידועים. ...לישמעאל מסר אברהם את העגל כדי לזרזו במצוות (בראשית י"ח, ז'); מליץ יוסף והאיש "אשר על ביתו" אינו אלא מנשה בנו; דתן ואבירם הם אויבי משה הצעיר והמורדים במן...
...מגמה זו של האגדה להגשים את הכוחות המפכים בתולדות עמנו על ידי זיהוי נושאיהם בולטת עוד יותר בזיהוי המלאכים שבשרו את בשורת הישועה למשה וליהושע (תנחומא משפטים י"ח) ובהעזה יתירה בזיהוי חיות: אותו חמור שאברהם חבש אותו מתוך מסירות נפש שאין דומה לה, הוא שהביא את משה הגואל למצרים – והוא שיביא את הגואל לבני בניו (פרקי דר' אליעזר ל"א).
דווקא דוגמה אחרונה זו מבררת את דרך חז"ל... לראות ולהראות את הרוחני בתוך הגשמי: הקו הזה (הרכיבה על חמור), המקרי בעיני רוב הקוראים, בעיני חז"ל הוא משמש צד שווה, המבליט את הקשר הפנימי בין שלושת המאורעות הללו.

ויעויין גם בגיליון נשא תשי"ז.

שאלה ג 3 דורשת שיעור בפני עצמו, שהרי יותר משהיא עוסקת במן היא עוסקת במצוות השבת. טוב להשתמש בדברי מכילתא אלה בשיעור העוסק בנושא השבת (בלימוד עשרת הדיברות או בפרשת קדושים או בלימוד ישעיה נ"ו או באחת השיחות הלימודיות המוקדשות לשבת). אותו דבר מהפכני שבא לעולם עם תורתנו, בלתי ידוע לעולם העתיק – הן לעולם של המזרח הקדום,[1] הן לעולם של יון ורומי – דורש כמובן גם קרבנות מן האדם, באשר אותה עבודה שעל ידה אדם מרוויח – אסורה לו ונמצא אדם מפסיד (ודבר זה אינו קיים רק בעולמנו המודרני על קדחתנותו ברדיפה אחר הבצע, אלא מבוטא גם במדרש תנאים זה). ובא ר' יהושע כאן להסביר לנו מתן שכרו האמיתי שבשמירת השבת. על הקשר בין היסוד הדתי-קוסמי והיסוד האנושי-הסוציאלי של השבת, דובר רבות בספרותנו על ידי דרשנים ועל ידי הוגי דעות,[2] המסבירים כיצד האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות במצווה זו. וכן חיבר הנביא את שמירת השבת עם שמירת היד מעשות כל רע.

השאלות ברש"י הן קשות הפעם ואינן עניין למתחילים בלימוד רש"י.

לשאלה ג 1. קודם כל יש לתקן הגירסה הכתובה בחומשים שלנו על פי מה שאמרו כמה ממפרשי רש"י ועל פי הוצאתו של ר' אברהם ברלינר "זכור לאברהם", ויש לגרוס כמו שהועתק בגיליון. ואין "לו מתנו" דיבור מתחיל חדש, אלא ראיה היא מפסוק אחר לפירושו, כרגיל.

להבנת דבריו עלינו להסתכל גם בדבריו בתחילת פרשתנו י"ד, י"ב: "ממותנו במדבר", שאף שם הסביר, שאין זה שם עצם בכינוי אלא שם הפועל. ואלה דבריו:

"ממותנו": מאשר נמות. ואם היה נקוד מלאפום (זהו כינויו של רש"י למה שקוראים "חולם"), היה נבאר "ממיתתנו", עכשיו שנקוד בשורוק נבאר "מאשר נמות".
וכן (ט"ז, ג'): "מי יתן מותנו" – שנמות, וכן "מי יתן מותי" (שמואל ב' י"ט, א') דאבשלום, שאמות.
כמו (צפניה ג', ח'): "ליום קומי לעד", (דה"ב י"ח, כ"ו): "עד שובי בשלום" – שאקום, שאשוב.

ועדיין לא ענינו לשאלתנו: מה בעצם קשה לו בפסוקנו? שהרי את צורתה הדקדוקית של מיל "מותנו" כבר פירש שם. ויפה פירשו בעל "באר יצחק":

תחילה תיקן רש"י דקדוק המילה, שאיננה שם עצם כי אם פועל, וגם הביא ראיה לזה מהתרגום שתרגם: "לואי דמיתנא" – בדרך הפועל.
ואחר כך ביאר רש"י ביאור הכתוב, שאין הכוונה: מי יתן שנמות בעתיד, שהרי אמרו "בארץ מצרים, ועל כן הכוונה על העבר, כמו שתרגם אונקלוס "לואי דמיתנא" – הלואי והיינו מתים.

אם כן בא רש"י ליישב הקושי: כיצד זה אנשים מבקשים שיקרה להם משהו – בעבר?

לשאלה ג 2. הצירוף "יום ביומו" משתמע לכאורה כ"מדי יום ביומו" – "מדי חודש בחדשו" ואם נפרשנו כך, יהיה תוכן הפסוק צו ללקוט כל יום ויום. ואין זה כלל מעניינו של הפסוק. לפיכך הפריד רש"י בין מילת "יום" ובין מילת "ביומו" ("צורך אכילת יום ילקטו ביומו"), להודיענו שאין יום נסמך ליומו אלא הוא הסומך של "דבר" – עניין צורך. ועל ידי הוסיפו את השלילה עוד חיזק ובירר את פירושו. ובזה גם ברור שאין הוא מפרש את פסוקנו כפי שהתפרש לעיל במכילתא, שהרי שם המובן באמת יום-יום.

לשאלה ג 3. תשובת שאלה זו תלויה בפירוש מילת "אנסנו" בפסוקנו, שהוא קשה. הרי ידוע לנו – ופרשת העקידה תוכיח – שניסיון הוא לעולם העמדת דרישה, דרישה קשה, דרישה לויתור, להבאת קרבנות, למאמץ, להתגברות האדם, לאימוץ כל כוחותיו. ואילו כאן לפנינו לא דרישה אלא נתינה, לא בקשת ויתור וקרבן, אלא נתינת מתנה בלתי פוסקת. ומהו הניסיון?

יש פרשנים כדוגמת ספורנו הרואים באמת בנתינה זו, בשפע זה שיושפע עליהם את הניסיון:

"למען אנסנו הילך בתורתי": כשיהיה מתפרנס שלא בצער...

ואם כן קשור ה"למען" לא למילים האחרונות שלפניו, אלא למילים "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

אך לרש"י הניסיון אינו במן עצמו, אינו בחיים הקלים שאין עמהם עבודה, אלא דווקא בהגבלות הקשורות במן:  

"למען אנסנו": אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

לרש"י באמת קשור ה"למען" במילים האחרונות שלפניו: "ולקטו דבר יום ביומו".

-----------------------------------------------------------------------------------

[1] בפרוטרוט עמד קאסוטו על כך בספרו "מאדם עד נח" לבראשית ב', ג' וכן בקיצור בספרו "פירוש על ספר שמות" עמוד 169, שאותם ימי "שבתו" בימי ז', י"ד, כ"א, כ"ח בלוח המיסופוטמי לא היו מעולם ימי שביתה מעבודה, ולא ימי מנוחה וקדושה ועונג – אלא היו ימי רע מזל שבהם ראוי לאדם לענות נפשו ודבר אין להם עם השבת שלנו – אשר גם אינה קשורה כלל – בניגוד להנ"ל – עם הלבנה, מילואה וחיסורה.

[2] עיין בפרוטרוט על כך בעיונים לפרשת השבוע כי תשא תשי"ט, בייחוד דברי משה גליקסון המובאים שם.