גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת ויקהל - פקודי
שנת תשכ"א

הפטרה לפרשת פרה

יחזקאל פרק לו, פסוקים טז - לו

גיליון זה הוא המשכו של גיליון צו תשי"ט, שעסק בהפטרת פרשת פרה. בייחוד מתקשרת שאלה א שלנו עם שאלה ה שם, המתייחסת אף היא לפסוק כ':

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם... וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם..."

תפישה אחרת מן הרגילה בחילול שם השם בפסוק ההוא מביא ר' אליעזר מבלגנצי

"ויבוא אל הגויים אשר באו שם": לבקש עזרה.
"באמור להם עם ה' אלה": וטוב היה לי, שלא יקרא שמי עליהם לעולם, שלא יהיה גנאי וחילול שם בדבר. וביאה זו לא ביאת גלות היא, אלא ביאה שבאו למצרים ולאשור לבקש עזרה, ובכך חיללוהו, שהיו אומרים האומות, כביכול אין כוח באלהים לעוזרם. ובכך שפטתים: הם באו ביאת חינם וחילול שמי, ואני הבאתים ביאת גלות וניפוץ וזרייה.

ואולם פירושו זה אינו מתיישב על סדר הפסוקים. והתפישה הרגילה אינה שבמעשיהם – בלכתם לבקש עזרת הגויים – חיללו את השם, אלא: עצם ישיבתנו בגולה, ללא חוק וללא שרים, ללא כבוד וללא גדולה, ללא ארץ וללא בית, היא עצמה חילול שמו בעולם; תפישה זו מצאה לה ביטויים רבים בספרות ימי הביניים. כאילוסטרציה יכולים לשמש דברי המלך בכוזרי (מאמר א, ד), המוכן לשמוע מפי אדום וישמעאל, מה היא לדעתם דת ה', אך הבטוח מראש, שאין למצוא אמת אצל היהודים, כי "די לי במה שנראה משפלותם ומיעוטם ושהכל מואסים אותם".

הרעיון של גאולה "למען שמו", למען לא יתחלל שמו בגויים, נמצא בתפילות משה בתורה (שמות ל"ב, י"א-י"ב; במדבר י"ד, י"ג-ט"ז), וכן נאמר גם בשירת האזינו ביתר בהירות:       

"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם
לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר
פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ
פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת"

(דברים ל"ב, כ"ו-כ"ז).

ודברי הרמב"ן, שם:

והטעם בטענה הזאת איננה כרוצה להראות כוחו בין משנאיו, אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב. ואשר חטאו ברצונם וכפרו בו כלום, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו (במדבר יד, טו-טז): "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" – וה' ית' הודה לו בזה (במדבר יד, כ): "ויאמר ה': סלחתי כדבריך".

השאלה העיקרית בגליוננו היא שאלה ב. את הניגוד בין יחזקאל י"ח, ל"א ובין יחזקאל ל"ו, כ"ו מנסים אנשי מדע בימינו ליישב בדרך אחרת, כגון סגל ב"מבוא המקרא" כרך ב (עמודים 408-404):

הצד הבונה בתורתו של יחזקאל מתגלה לנו ביחוד בקריאתו הנהדרה לתשובה אל ה' ובהכרזתו החגיגית שאין ה' רוצה במיתתם של הרשעים אלא בחזירתם לדרך הטוב ולחיים (לג, יא; יח, כג). שום נביא אחר לא הביע בדברים כל כך פשוטים ונמרצים את כוחה של התשובה, המצילה את האדם ממיתה רוחנית וחמרית. יחזקאל מדגיש, שיש ביכולת הרשע להתגבר בעצמו על יצרו הרע ולהשתחרר משעבוד לחטא, ולעשות לעצמו לב חדש ורוח חדשה (יחזקאל יח, לא): "השליכו מעליכם את כל פשעיכם... ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה...".
אין יחזקאל מסתפק בשינוי חיצוני, בשינוי מעשיו של בעל תשובה, שיעזוב את הרע ויעשה את הטוב; יחזקאל דורש גם שינוי פנימי, שינוי מוחלט בהרגשת בעל התשובה; שייכלם ויתבייש במעשיו הקודמים (יחזקאל לו, לא-לב): "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים, ונקטתם בפניכם... בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".
אולם השתדלותו של הנביא לא עשתה פרי. הגולים נשארו שקועים בהרגליהם ובמעשיהם הרעים. הם השתקעו בארצות גלותם, והמשיכו את חייהם הקודמים, ואף למדו לעשות כמעשי הגויים שכניהם. אך הנביא לא התייאש מן הגאולה. הגאולה בוא תבוא בעל כורחם של ישראל, כי הרי בגאולה תלוי קידוש שם ה' בעולם, ה' לא יתן את ישראל להיטמע בגויים ולהפר בחולשתם המוסרית ובקשי ערפם את עצתו ותכניתו שקבע בשביל ישראל ובשביל העולם. בעל כרחם יוציא אותם מן הגויים (כ, לב-לד), אך הם לא יהיו ראויים לבוא ישר אל ארץ ה', אלא יצורפו ויזדככו מפשעיהם טרם יוכלו להיכנס אל ארץ הקודש (כ, לה-לח), ושם, בארץ ישראל, יטהר ה' מטומאותיהם את הזוכים לבוא בה, ושם יתן להם הוא לב חדש ורוח חדשה שסירבו לעשות להם בגלותם (לו, כו): "ונתתי לכם לב חדש...".

וכן אומר בקיצור גם בובר ב"תורת הנביאים" (עמוד 171):

אם מתחילה קיווה שההתחדשות תבוא בתשובת "בית ישראל" "העושים להם לב חדש ורוח חדשה", הרי בגולה הוא לומד לצפות לה לישועה אך ורק מידי האלהים, שלאחר "שבירר מהם" בגולה את המורדים ואת הפושעים (כ, לח), מטהר הוא למען שמו את המושבים על ידו ומכונן אותם כעם אלהים, עם שנותן להם לב חדש ורוח חדשה.

ואילו המקורות שהובאו בשאלה ב אינם רואים את שני הפסוקים המנוגדים כשני שלבים שונים בנבואתו של יחזקאל, אלא כשתי פנים של תהליך אחד. ומצינו דומה לכך אף בתורה בשני הפסוקים הבאים: 

"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"

(דברים י', ט"ז)

"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ"

(דברים ל', ו')

הרמב"ם וגם האברבנאל מלמדים אותנו לראות את שני הפסוקים כאחד, כביטוי לשיתוף פעולה בין ה' ובין האדם, שבו האדם הבוחר בבחירתו החופשית, וה' המסייע ביד בחירתו בטוב. לפי הרמב"ם הסיוע הזה הוא בשני אופנים. ראשית בדרך של שליחת נביאים מוכיחים, דהיינו על ידי הדרכה והוראה מבחוץ; ושנית בדרך של יצירת טבעו של האדם כך, שההתמדה בכיוון מסוים מקילה יותר ויותר את ההליכה באותו הכיוון (בלשון הפסיכולוגיה: על ידי כוח ההרגל שניטע בלב האדם). ואילו לפי אברבנאל הסיוע הוא על ידי אותות ומופתים הפוקחים את עיני האדם ומזעזעים את לבו ומפנים אותו לבחור בטוב.

נמצאנו למדים שאותו "שיתוף פעולה" מתבאר על פי הרמב"ם והאברבנאל מצד האדם, בבחירתו החופשית מדעתו ומרצונו, ואילו מצד ה' יש הבדל בין שניהם. הרמב"ם רואה את ה' כמדריכו מבפנים, והאברבנאל כמדריכו מבחוץ.

שאלה ג שייכת לאותו סוג של שאלות בגליוננו, שמטרתן להראות כיצד ממלאים פסוקי הנביאים תפקידם בספרות המאוחרת, בדברי מוסר והגות, לפעמים כאילוסטרציה, לפעמים כהוכחה; לפעמים בהוראתם המקורית, לפעמים בשינוי הוראה.

במקומנו בחר רבנו בחיי בפסוקנו זה, מפני שכאן צריכה הבושה להתעורר בלבם בשעת ישועה וגאולה – ולא כבפסוקים האחרים, בשעת צער ופורענות. לכן זו שעליה מדבר יחזקאל היא בושה אמיתית, שלא נולדה מתוך הלחץ ולא מתוך מצב ללא מוצא, אלא מתוך הכרה כנה, בשעה של גאולה וישועה.