הפטרה לשבת הגדול

הקשר שבין שבת הגדול ובין הפטרה זו הוא כנראה בסופה של ההפטרה, בהזכרת אליהו, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם; וכן מצינו בחג הפסח מצוות רבות המאחדות את המשפחה כולה, הן בזמן הבית כשאכלו קרבן פסח, והן היום בליל התקדש החג, שבו סדר הפסח מאחד כל בני המשפחה. ואולם יש במקורות סיבות רבות ושונות מה ראו לקבוע דווקא פרק זה כהפטרה לשבת הגדול. חומר ימצא המורה בספר "חזון המקרא" להרב יעקובסון, חלק ב, עמודים 233-231.

את הפסוקים שהבאנו בשאלה א מביא הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג', י"ט) כדוגמה לפספוקים של בני אדם על העדר ידיעת ה' בפעולותינו, מפני שהם רואים "אנשי הרשע בטובה ונחת ושלווה".

פסוקים אלה מובאים גם ברמב"ן בפירושו לתורה, כמהלך מחשבה מנוגד בתכלית לאותה מצוות לא תעשה גדולה שהיא יסוד אמונתנו (דברים ו', ט"ז): "לא תנסו את ה' אלהיכם":

"לא תנסו את ה' אלהיכם": פירוש "כאשר ניסיתם במסה". שלא תאמר: אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו ניסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו (ירמיה מד, יז): "ונשבע לחם ונהיה טובים" – נשמור תורתו, כי הכוונה שם (במסה) כך היתה, שאם יראו שה' יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא – יעזבוהו, ונחשב להם לעוון גדול.
כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הספק (היות האדם בספק בכוחו ויכולתו של ה'), או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון ה' לעשות ניסים לכל אדם ולכל עת*, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אפילו ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל כמשפט צדק, ולא כאשר אמרו אווילי עמנו (מלאכי ג, יד): "וכי הלכנו קדורנית מפני ה'".
ולכך אמר הכתוב בכאן (דברים ו, יז) שמור תשמרו מצוותיו ועדותיו, שהם הניסים שעשה להם מכבר להיות לכם לעדות, כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חוקיו אף על פי שלא תדעו טעמם, כי באמת ייטב לכם בסוף. והנה הבטיח, כי סוף הכבוד לבוא.

ההבדל בין דברי הרשעים במקומנו ובירמיה הוא רק בזה, שאותן הנשים המקטרות לאלהים אחרים ובעליהם, מדברים על נסיונם העצמי; הם הם שעבדו אלהים אחרים וראו בטוב "ונשבע לחם ונהיה טובים"; ואילו בני דורו של מלאכי אינם מתגנדרים בנסיונם הם בעשיית הרע, אלא רק תוהים על הראשונות; מצטערים על אי עשיית הרע, על שומרם משמרת ה', ומתפעלים על הצלחת הרשעים. אותו רעיון חוזר גם בפרק ב', י"ז: "כל עושה רע – טוב בעיני ה'". הפרודוקסלי כאן הוא שההצלחה אינה נתפשת כתוצאה של חוסר השגחה – כמו בתהילים ע"ג, י"א: "איכה ידע אל – ויש דעה בעליון?", אלא דווקא כתוצאה מתשומת הלב מצד ה'. אין הם אומרים: "כל עושה רע – רב שלומו וגדול עשרו", כמהלך מחשבתו של המשורר בתהילים (ע"ג, י"ב): "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל", אלא: "כל עושה רע – טוב בעיני ה'!"

הבדל חשוב בין מקומנו ובין פסוקי המזמור הוא גם בזה, שאין במקומנו אותה הנימה האישית, הד המאבק האמיתי, החוויה העמוקה של מי שכמעט נטיו רגליו, כי אם יש כאן העמדת תיאוריה של "שוא עבוד אלהים" בביטחון, בחוצפה, בלי היסוס, בלי אותו צער עמוק של מי שהוא "נגוע כל היום".

מה שאומר הרמב"ן – "כי סוף הכבוד לבוא", הלא היא התשובה הניתנת בדברי ההפטרה שלנו בפסוקים י"ח-כ'. והם הדברים המבוארים על ידי שני המדרשים המובאים בשאלה ב.

ועל ידי ההסתכלות בטענות "אווילי עמנו" בשאלה א ובתשובת הנביא לטענות אלה בשאלה ב יורגש על ידי הלומדים יותר, מהו הקושי שבפסוקים ט"ז-י"ז (בייחוד ט"ז) העומדים בין זה לזה, ויובן על ידי כך גם מה הכריחו לאברבנאל (בשאלה ג) להכניס גם את פסוק ט"ז לתוך הדיבורים של הטוענים טענת "שוא עבוד אלהים". אלא שהדוחק בתשובה זו יורגש מיד.

ואולי עתה תובן שאלה ד. התנא בפרקי אבות רואה את התשובה לטענת הטוענים "שוא עבוד אלהים" ולספקות המסופקים לא בדחיה ליום הבא, אשר בו תשובו ותראו, מה רב השכר אשר ינתן אז ליראי ה', אלא כבר עתה, בשעה זו, שלמראית עין אין לראות אלא את הזדים המאושרים בהצלחתם, בשעה שרואים את עושי הרשעה נבנים, גם עתה כבר באים "יראי ה' וחושבי שמו" על שכם, שהרי "שכינה שרויה ביניהם". וכדי להוכיח שזהו באמת לדעת "יראי ה' וחושבי שמו" השכר האמיתי, השכר שאין שכר למעלה הימנו, יחזרו הלומדים שוב למזמור ע"ג שבו עסקו בשאלה א – ויווכחו (תהילים ע"ג, כ"ח):

"וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב"

ואילו המפרשים המובאים בשאלה ה שונים מתפישת ר' חלפתא בפרשם את ה"ויקשב ה' וישמע" לא כנוכחותו המידית של ה', כקרבתו עם "יראי ה' וחושבי שמו", אלא כהבטחה לגמול אשר מובטח להם לעתיד לבוא. לפירוש זה גרם הביטוי: "ויכתב ספר זכרון לפניו".

------------------------------------------------------------------------------------

* עיין בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, שהובאו בגיליון בא של שנה זו, שם הרחיב את הדיבור על רעיון זה.