גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת פינחס
שנת תשכ"א

הפטרה ראשונה מבין ג' דפורענותא

ירמיהו פרק א

גם השנה בחרנו בהפטרה שהיא ראשונה משלוש: ההפטרות הנאמרות בשבתות שבין י"ז בתמוז וט' באב.

לטובת הלומדים נעיר גם הפעם אי אלו הערות כלליות לאותן שלוש הפטרות הנקראות ג' דפורענותא.*

נאמר באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות):

ואמרינן בפסיקתא: מבראשית ועד שבעה עשר בתמוז מפטירין לענין הפרשיות דומה לדומה (היינו: ההפטרה דומה במשהו לענין הפרשה של אותה שבת), משם ואילך (מי"ז בתמוז עד סוף השנה) הכל לפי הזמן ולפי המאורע: תלת דפורענותא (=3 של פורענותא) ושבע דנחמתא, ותרתי דתיובתא (ו-2 של תשובה). וסימנים (ראשי תיבות של ההפטרות) דש"ח**, נו"ע אר"ך שד"ש.

וההפטרות הובאו בדברי התוספות למגילה לא ע"ב, ונביא רק החשוב לענייננו:     

...לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם ט' באב, ואלו הן:
 דברי ירמיהו (ירמיהו פרק א' א – ב' ג')
שמעו דברי ה' (ירמיהו ב' ד')
חזון ישעיה (ישעיה פרק א').

וכתב הרב ש"י זוין בספרו "המועדים בהלכה"***:

וחשיבות מיוחדת להפטרות אלה. כל הפטרות מועדים ופרשיות וראש חודש אע"פ שהם מדברי רבותינו ז"ל שיש לקרוא הפטרה בכל שבת ושבת אבל מכל מקום לא קבעו חז"ל איזו הפטרה שיהיו קורין לשבת זה ואיזו לשבת זה, לאפוקי שאותן שבתות שהן מי"ז בתמוז ואילך, קבלו רבותינו איזו הפטרה שיהיו קורין בכל שבת, זו אחר זו. ולכן הפטרות אלה עדיפי מכל שאר הפטרות שבשבתות השנה ובמקרה ששכחו לקרות באחת השבתות הללו ההפטרה הקבועה לה יקרא בשבת הבאה שתי הפרשות.

(והרב זוין מסתמך שם על שו"ת "צמח צדק").

שלוש הפרשיות דפורענותא נקבעו איפוא שלא בקשר לפרשיות השבתות אלא בהתאם לאווירה הקודרת של השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב.

בחלק מהפטרה זו – בייחוד בראיית המקל השקד, עסקנו כבר בגיליון שמות תשי"ט (הפטרת שמות כמנהג הספרדים).

אשתקד עסקנו בעיקר בבחירתו לנביא ובמושג "ידע" ואילו הפעם נעסוק בסירובו של הנביא לקבל על עצמו את השליחות.

לא הוא הנביא הראשון המסרב ללכת, המסרב לקבל עליו לשאת דבר ה' בפיו אל העם. ודבר זה תמוה ביותר, מאחר שיודע הנביא – וידיעה זו קודמת אצלו לכל – שלא את דבריו, את "האמת שבלבו" יביא אל העם, אלא בתוקף שולחו ידבר, ודבר זה מודגש על ידי הנביאים רבות וביותר על ידי ירמיהו. ויפה הסביר קו זה במהות הנבואה אברהם השל בפתיחת ספרו "הנבואה".****

"מהותם הרוחנית של הנביאים נובעת מידיעתם שהאלוקים הוא ששם דברו בפיהם. זכותם להנבא, תביעתם שיהיו דבריהם נשמעים, יסודם אינה אלא בעובדה, שרוח אלוקים מדברת בם. לא תכן דבריהם, לא ערכים אסטטיים או הגיוניים או כל ערכים אחרים הכלולים בדבריהם-הם מקנים להם את משקלם וערכם, אלא מוצא דבריהם, היותם מושפעים מן השפע האלוקי הוא הנותן להם את סמכותם. בכל מקום ובכל שעה הם מדגישים נקודת מוצא זו של דבריהם: אין הם מגידים לעם את חזון לבם, כי אם רק את אשר הערה עליהם רוח ממרום".

ואם כך הדבר – למה אין דברי ה' לו לששון ולשמחת לבבו, כפי שאומר אחר כך (פרק ט"ו פס' ט"ז), הרבה יותר מאוחר כאשר גדל בנבואה?

בשאלה זו עוסקים א', ב' וג'. כדי שימצאו התלמידים את התשובה לשאלה א, עליהם תחילה לברר את משמעות חמש התגובות של משה ולסווג אותן ביניהן. עליהם להבין תחילה שהאחרון שונה מכל הקודמים בזה, שאין משה נותן פה כל הנמקה לסירובו, בעוד שבכל אחד מן הקודמים הוא נימק את סירובו. אם כן – יתברר מיד, שהחמישי אינו דומה לסירובו של ירמיה כלל. מבין האחרים שוב יש להבחין שהשלישי שונה מקודמיו בזה שכאן טענת הסירוב אינה בחסרונותיו של השליח אלא בחסרונותיהם של אלה שאליהם הוא שלוח. הסירוב הראשון, השני והרביעי, טענותיהם מבוססות על חסרונות – אמיתיות או מדומות – של השליח; מביניהם אולי תימצא טענה הדומה לטענת ירמיה בפרקנו.

ואולם עתה יש לעבור תחילה לשאלה ב כדי להבין על מה בעצם מבסס ירמיה את טענתו. כי אם נקבל את פירושו של אלשיך, אולי קרובים דברי ירמיה לטענת משה הרביעית, ואם נבינם כדעת רש"י, אולי קרובים הם לטענתו הראשונה של משה. ואם נבינם כפירושו של אברבנאל בוודאי אין למצוא שום צד משותף לדברי ירמיהו ולדברי משה, כי משה בן שמונים שנה היה בעומדו לפני פרעה. ואולם נשוב עתה לדברי משה.

הסתום ביותר בדברי משה הוא דיבורו הראשון "מי אנכי", ושוב נחלקו הפרשנים, אם כוונתו למעמדו בפני פרעה כאיש זר ונכרי, כדעת רשב"ם, או כוונתו לאיש חסר זכויות בפני המקום, כדעת רש"י (ועיין לשאלה זו בגיליון שמות תשט"ז).

אם כה ואם כה – אין דבריו שווים לדברי ירמיה. דמיון מה יש ביניהם בהרגשת הקטנות, הרגשת הענווה, הרגשת ה"קטונתי".

טענתו השנייה של משה היא עניינית – חוסר ידיעה בדבר מסוים – ואינה עניין לשאלתנו. דברי תגובתו של משה בפעם הרביעית – שוב נחלקו הפרשנית בהבנתם. היש להבין את הביטוי "כבד פה" כמשמעו – כפגם גופני, כדעת ראב"ע (ואם כן הוא, בוודאי שאינו דומה לדברי ירמיה), או שיש להבינו כביטוי מושאל לחוסר יכולתו לשאת דבריו בכוח ועוז לפני מלכים ושרים, כדעת שד"ל (הארכנו בשאלה זו בגיליון שמות תש"ך ושם הבאנו דעת פרשנים שונים). לפי הפירוש האחרון קרובים דבריו יותר לדברי ירמיה "לא ידעתי דבר", קרובים – אך לא שווים. הארכנו בתשובתנו לשאלה זו, כדי להדגים ללומד, ובעיקר למלמד, שאין להכריע בקלות ובסקירה כללית בשאלה זל "דומה או לא דומה", ויש לבדוק את הפסוקים יפה, ולפעמים גם אין להכריע בשאלה בגלל דו-משמעותם של הדברים.

יש לשים לב במיוחד לתשובת המדרש המובא בשאלה ג, המניח שירמיה מסרב מחמת חולשה אנושית רגילה, מפני פחד הרדיפות; חז"ל אינם מפארים אותו כיצור על-אנושי, אלא רואים אותו בתחילתו כנתון ליצרי כל אדם, ואם כי לא נאמר בפסוק במפורש: "ויירא ירמיהו", הנה היוצר לב האדם יודע את אשר בלבו, גם אם לא יבטאו. וכך מצינו בכל אחד מהאבות:

באברהם (בראשית ט"ו, א'): "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמור: אל תירא אברם";

וכן ביצחק (בראשית כ"ו, כ"ד): "וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא";

וכן ביעקב (בראשית מ"ו, ג'): "אנכי האל אלהי אביך אל תירא"; ואף במשה (במדבר כ"א, ל"ד): "ויאמר ה' אל משה אל תירא".

ולא מצינו באחד מהם שיעיד הכתוב עליו בו במקום שהיה ירא; אלא שכבר למדנו להבין מדברי תגובת ה' את מה שקדם להם בלב אדם. ואם כי כנראה חמשת היראים האלה (האבות, משה וירמיהו) מסתירים יראתם בחובם ואינם נותנים לה ביטוי, הנה חז"ל לא ראו בה פגם ודרשו על יראים אלה (משלי כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד".

וביותר חשובים לענייננו דברי תנא דברי אליהו רבה, פרק כ"ה:

אין אומרים לאדם "אל תירא", אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו.

ולאחר שיובן יפה סירובו של ירמיה מכל הבחינות, תובן שוב גם תגובת ה' המיוחדת במינה שעליה מתעכבת שאלה ד: לאומר: "נער אנכי" יש לענות בדברי עידוד: "היטבת לראות" – ובכן – "אל תאמר נער אנכי", ואל תחשוב שראיה נבואית עוד ממך והלאה.

____________________________________________________

* המעוניין ימצא חומר בספרו של הרב יעקבסון, חזון המקרא, כרך ב' "על ג' דפורענותא וז' דנחמתא", עמ' 15-11.

** ומעיר מר ע"צ מלמד במאמרו, "לגלגוליהן של הפטרות אחדות" (תרביץ תשט"ו, תשרי):

ומרגלא בפומיה דאבא מארי זצ"ל שהסימן דש"ח (שלש שלש הפטרות שבין י"ז תמוז לט' אב) הוא אותיות "שחד" על שם (מיכה ג' י"א): "ראשיה בשוחד ישפוטו" (דהיינו כדי להזכירנו על מה חרבה הארץ).

*** הוצאת ספרים אברהם ציוני, תל-אביב תשט"ז, מהדורה חמישית, עמ' שע"ה-שע"ו.

**** הדברים מובאים כאן מתורגמים מגרמנית. הספר Die Prophetie הופיע בקראקאו ב-1936.