גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת בחקותי
שנת תשל"א

"ואם לא תשמעו לי..."

ויקרא פרק כו, פסוקים יד - כ

כפעם בפעם מסתיימים קובצי חוקים בתורה בדברי מוסר, בהבטחת ברכות שתחולנה על שומרי החוקים וקללות שתחולנה על ראש הבועטים בהם. דברי מוסר נאמרים בסוף קובץ המצוות שבספר שמות בפרשת משפטים, ברכות וקללות מוצאים אנו בסוף ספרנו וכן בסוף החוקים והמשפטים שנצטוו ישראל בספר דברים (פרק כ"ח). בפרקנו נראה לכאורה כאילו קשורות הברכות והקללות רק במצוות שמיטה ויובל שהוזכרו בסמוך בפרשה הקודמת. (השווה פסוקים ל"ד ומ"ג). אך הביטויים הכלליים העומדים בראש הברכה והקללה (פסוקים ג', ט"ו, מ"ג) מעידים על כך, שברכות וקללות אלה הנן סיומה של קבוצה גדולה הרבה יותר, של כל ספר הקדושה שבויקרא – לפחות, אם לא של כל מצוות התורה שניתנו בה עד הנה. וגם פסוק מ"ו שבפרקנו מעיד על כך שסיום גדול לפנינו:

פסוק מ"ו:     

"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה'
בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה"

על טעמם של ברכות וקללות אלה, על היותם (לכאורה) כולם "יעודים גשמיים", על העדר היעודים הרוחניים – מדובר בפרוטרוט בגיליון בחקותי תשי"ז. הפעם ידובר על פסוקים ראשונים של התוכחה.

אך בטרם גשת המורה ללמד את הפסוקים המעטים שבהם עוסק גיליוננו מוטב לסקור את התוכחה שבפרשתנו סקירה כללית.

לפי ר' דוד הופמן בפירושו לויקרא (חלק ב' יצא בתרגום עברי בהוצאת מוסד הרב קוק), מתחלקת התוכחה באופן בולט לחמש פסקאות ויש גם סימנים חיצוניים בולטים לחלוקה זו. ימצאו הלומדים בכוחותיהם את חמש הפסקאות ויראו את ההדרגה שבקללות ההולכות ונעשות מאיימות ומחרידות יותר ויותר. ראוי למורה – לאחר שחילקו הלומדים את חמשת חלקי התוכחה – לשמוע דברי ר' דוד הופמן הבאים (ויקרא חלק שני, עמ' רמ"ה):

כדאי להעיר שגם הנביא עמוס (ד' ו'-י"א) מנבא את אזהרתו כתוכחה בת חמש פסקאות... החלוקה הזאת (של עמוס) לחמשה היא כנראה על פי הדוגמא שלפנינו כאן.

ושוב יפנו הלומדים לפרק ד' בעמוס וימצאו בעצמם את החלוקה לחמש פסקאות.

(חשוב שהלומדים יורגלו לראיה כוללת של פרקים ולהבנת המבנה, גם אם אין כל מילה ואף לא כל פסוק מובן ומוסבר כראוי).

לשאלה א יש להשוות לדברי רש"י את דברי הראב"ע, פסוק י"ח:

ד"ה שבע: בעבור היותן חשבון שלם נאמר על לשון רבים וכן (משלי כ"ד) "שבע יפול צדיק וקם", וכך (שמות א' ב') "עד עקרה ילדה שבעה"... ויש אומרים שהחשבון כמשמעו, כי אם נחשוב (י"ט) "ושברתי" – אחד (י"ט) "שמיכם כברזל" – שנים, "ארצכם כנחושת, ותם לריק כחכם", ויבול הארץ, ופרי העץ הנזכרים (בפסוק כ') שש! ומכת חית השדה (כ"ב) הנה שבע.

ואולם גם רש"י ידע היות מספר שבע מספר כולל, ובמקומות רבים בהם הוזכר מספר זה לגדל הריבוי לא אמר דבר ולא הוכרח שהוא כמשמעו, שבע ממש, ולכן יש לעיין יפה בדבר. מה ראה רש"י לפרש את השבע במקומנו כמשמעו? (יעוין גם בגיליון בחקותי תשי"א ב2, בייחוד חשובה לענייננו ההשוואה בין רש"י במדבר י"ד כ"ב ד"ה זה עשר פעמים, לבין ראב"ע שם ד"ה זה עשה).

שאלה ב חשיבותה אינה רק בפירוש הפסוק הזה בלבדו, אלא נופה נוטה לעניינים גדולים, ליחס שבין הבנת ערך המצווה וטעמה לבין קיומה ועשייתה, ובאופן רחב על השפעת ההבנה השכלית על רצון האדם והכוונת רציותיו. והדברים ארוכים.