הפטרה

יש לפתוח את השיעור - בדומה לגיליוננו להפטרת שופטים - בעיון בשאלה מי הם המדברים בפסוקים אלה, כי הבנת פרטי ההפטרה תלויים בהכרעה בשאלה זו.

לדעת רד"ק פסוקים אחרונים של פרק ס"א הם דברי ירושלים, ואילו מתחילת פרק ס"ב אלה דברי ה' עצמו אשר הוא לא יחשה ולא ישקוט עד "צדקתך וישועתך יראו אותו הגויים הרחוקים"".
ושד"ל אימץ לו תפישה זו ולחם למענה נגד דעת פרשנים וחוקרים רבים. ומאחר שספרו יקר המציאות היום, אביא דבריו לס"ב א' בשלימות:

ד"ה למען ציון לא אחשה – הם דברי ה' - (יונתן והמפרשים) ופירוש "אחשה" לא השתיקה מן הדיבור אל ההתרשלות מלפעול, כמו (ישעיה ס"ה) "לא אחשה כי אם שלמתי". אמנם רוזנמיללר וגעזעניוס ולפניהם דתה (חוקרים שלא מבני עמנו) פירשו שאלה דברי הנביא ופירשו "אחשה" השתיקה מן הדיבור. וגעזעניוס פירש: לא אחדל מהתפלל אל ה' בעד ירושלם. והביא דתה שתי ראיות להוכיח, שהם דברי הנביא: ראשונה, כי אחרי זה מזכיר את ה' בלשון נסתר, וזו איננה ראיה, כי מצאנו כזה לאלפים, כמו (פרק מ') "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" ואחריו "כי לקחה מי ה'" וכן (ישעיה מ"ב יט) "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשלם ועור כעבד ה'"; והשנית כי למטה בפסוקים ו-ז ברור הדבר, כי השתיקה אמורה על הנביאים, שאמר "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו"; והראיה הזאת תעיד בהפך, כי ה' הוא המדבר, כי אמר "הפקדתי שומרים" ורחוק הוא שיהיה הנביא מפקיד נביאים אחרים[*] וגעזעניוס ראה זאת, ועל כן פירש "הפקדתי שומרים" אנשים ולא נביאים – אלא אבלי ציון המתפללים על הגאולה, כמו שפירש ראב"ע.

נראה שטענתו האחרונה של שד"ל "שאין נביא מפקיד נביאים" תופשת את "השומרים" תפישה רציונליסטית ביותר, ואם נקבל דעתו, שהמדבר הוא ה' – גם את יתפרשו השומרים לא כנביאים ולא כאנשים סתם – אלא כפי שפירשו הרד"ק כביטוי מושאל להשגחת ה'.

הטענה של כמה מן החוקרים שאין המילים "למען ציון לא אחשה" מתאימות להיות מושמות בפי ה', אינה אלא ברוח הנביאים וסגנונם. והרי הביטוי (ישעיה מ"ב, יד) "החשיתי מעולם, אחריש אתאפק (= ועתה) כיולדה אפעה אשם ואשאף יחד" נועז פי כמה מאשר התמונה של פסוקנו "לא אחשה... לא אשקוט".

לשאלה ב אביא בזה את כללו של המלבי"ם (שהובא בגיליון קדושים תשי"ד):

המלבי"ם בהקדמה לפירושו לספר ישעיה:

כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט את הרב, ולא בהפך; וכל מקום שתמצא שני עניינים שווים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו..." עד שהדבר היה לנו לעיניים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מילה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה: כשאומר (ישעיה מ"ח, יט) "לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא ישמד... וכן (משלי ו', ד) "אל תתן שנה לעיניך – ותנומה לעפעפיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום, תנומת ארעי, ואם תמצא סותר את הכלל, יש להעיר עליו.

לשאלה ד 3 עיין גם בגיליון שופטים שאלה א דברי הרד"ק וכן בעלון ההדרכה שם והרבה מקומות בנביאים פירשם הרד"ק (בהשפעת הרמב"ם, לפעמים גם בהזכרת שמו) במובן מטפורי, וקרא לזה "על דרך משל", כגון: ישעיה ל"ד, ד:

ד"ה ונמקו כל צבא השמים: זה על דרך משל, למי שתבוא לו צרה גדולה, כאילו נהפכו השמים והארץ עליו, והרי העולם כאילו נהפך וכאילו אין צבא השמים, כי אין לו אורה והעולם חשך עליו. וזה המשל תראנו תמיד בדברי הנביאים.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] השווה לדברי שד"ל את הדברים המנוגדים לו מתוך קויפמן, תולדות האמונה הישראלית כרך ח' עמוד 148:

"מסוג התלונה הסוערת הדופקת על שערי שמים הן גם הנבואות בפרק ס"ב א, ו-ז. הנביא, שנמשח לבשר ענווים ושנשלח לקרוא דרור ושחרור לגולים (ס"ב, א-ב) מבטיח שלא יחשה ולא ישקוט עד שזעקתו תשמע וישועת ציון תבוא. (ס"ב, א) על חומות ירושלם ההרוסות הוא מפקיד שומרים, אשר לא יחשו גם הם כל היום וכל הלילה, ואל השומרים, החזוניים האלה הוא פונה: "המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ".

ונראה לנו שאף זו רציונליזציה של דברי הנבואה.