המשל השני

להשוואת שלושת המשלים הראשונים עיין גיליון תשט"ז.

הרמב"ן המתייחס לבלעם ביותר הערכה מאשר כל שאר הפרשנים (ועיין דבריו במדבר כ"ב כ' ד"ה אם לקרא לך באו האנשים, ועיין גיליוננו בלק תשי"ט) והרואה בו גם עלייה משלב לשלב – עד לנפילתו בסוף (ועיין דבריו כ"ב ל"א ד"ה ויגל ה' את עיני בלעם, ועיין בייחוד כ"ד א' ד"ה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים), הוא גם המשווה את משליו ומראה את ההתקדמות בבלעם ממשל למשל (ועיין דבריו בסוף המשל הראשון ט' ד"ה כי מראש צורים החל מן "והנה כלל נבואתו בזה הפעם...", ובסוף השני כ"ג ד"ה כי לא נחש ביעקב החל מן "והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית להגיד לבלק...", ובשלישית כ"ד ז' ד"ה וירום מאגג מלכו, החל מן "והנה הוסיף בפעם הזאת השלישית להודיע לבלק כי...").

לשאלה ג: בבעיה הגדולה, המתעוררת בסתירה שבין האמור בפסוקנו ובין האמור בבראשית פרק ו', ז'; וכן בסתירה שבין שני הפסוקים המופיעים בהקשר אחד בשמואל א' ט"ו, הן פסוק י"א ופסוק כ"ט, עסקנו בגיליון ויקרא תשכ"ב. ונביא בזה את דברי ר' יוסף בכור שור, המסביר עניין זה בפרוטרוט.

בכור שור:

ד"ה כי נחמתי כי עשיתים: וכן (שמואל א' ט"ו י"א) "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי" וכן (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' על הרעה". ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט): "לא איש אל ויכזב ובין אדם ויתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדבורו, ואע"פ שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אלו שתים הוא אומר: "לא איש אל ויכזב", אלא מקיים דברו, "ובן אדם ויתנחם" מחמת שאין לו – והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר כ"ג י"ז): "מה דבר ה'?" כלומר: "חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו: "לא איש אל ויכזב, שלא יעמוד בדבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם, מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו".
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר, אלא מחמת אותן שנודרין להם, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם, ודברו הוא אמת. וכן הפך, אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו", וכיון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאלו נחמתי, ואנחם, ומכל מקום החזרה מהם באה; וכך שאול כשהמליכו, מדעת כן המליכו, שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמתנחם, ואע"פ שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

ומעתה יובנו דברי הרשב"ם המיישב את כל הקושי הזה במשפט נטפל קצר, ונוסיף כאן גם את דברי בנו יעקב בפירושו לבראשית לעניין זה:

בלי מושג זה (של "הא-ל הניחם" על הרעה או על הטובה לגבי האדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה, אין תשובה, אין כפרה. וה"וינחם" של פסוקנו משמעו: אחרי שפנה האדם כולו לרוע, לחמס, כפי שהוכח בשפוט האלוקי (וזהו "וירא") הרי שה' – אשר לא למען עשית הרע "עשה" עמו כל טוב "בארץ" – נאלץ לשנות יחסו לאדם אשר השתנה הוא כולו לרעה.

על ידי דברים אלה הוברר שלומדים אותה "סתירה קיימת" שבין "הלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" – ובין הפסוקים האחרים המדברים על נחמת הא-ל.