הארון

בטעם המשכן כולו, עיין גיליון תרומה תשי"א.

פסוק י'

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים"

שמות רבה ל"ד:

מפני מה בכל הכלים כתיב "ועשית" ובארון כתיב "ועשו ארון"? א"ר יהודה בר שלום: אמר להם הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה.

רמב"ן:

ד"ה ועשו ארון: יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן וצפית אותו (פסוק י"א), ויצקת לו (פסוק י"ב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א'). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל"ד ב') מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר.

אור החיים:

טעם שבארון שינה ה' את דברו הטוב, שבכל הכלים אמר "ועשית שולחן", "ועשית מנורה". אולי שרמזו, שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל ואין מציאות (אחת) בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. כגון: אם הוא כהן, הרי אינו יכול לקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וכו', ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבקרבנות, וכן לוי; ובכללות כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה, לזה אמר "ועשו ארון" לשון רבים...

ועיין דבריו לשמות ל"ט ל"ב ד"ה ויעשו בני ישראל, בגיליון ויקהל-פקודי תש"ט ג'!

קאסוטו, פירוש על ספר שמות עמוד 228:

מצוות עשיית הארון פותחת במילת "ועשו" ולא במילת "ועשית" הרגילה להלן, כדי להתקשר אל המלה "ועשו" שבפסוק ח': ועשו לי בני ישראל מקדש בדרך זו: ועשו, ראשית כל, ארון.

פסוק ט"ו

"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ"

ספר החנוך, מצוה צ"ו:

משרשי המצוה, לפי שהארון משכן התורה והוא כל עיקרנו וכבודנו ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטוונו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצריך. ושמא חס ושלום יפול מידם – ואין זה כבודו; אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, לא יארע תקלה בהם.

חזקוני:

לא יסורו ממנו - מחמת קדושתו. לא רצה הקב"ה שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם.
ולפי הפשט הבדים עומדים בדחק בטבעת (= קוטר הטבעת מתאים לעובדי הבד) שכשיהיו נושאים את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו.
דבר אחר: לפי הפשט אין צורך להסיר בדי ארון, כי אין בהם שום טירוד ודוחק, לפי שהם בקודש הקודשים שאין יוצא ונכנס בו - רק הכהן הגדול ביום אחד בשנה, אבל במזבח הנחושת הנתון בחצר, שהכל נכנסין ויוצאין בו, אם יהיו הטבעות בו תדיר, יהיו טרודין ודוחקים היוצאים והנכנסים. לפיכך אין צריך שיהיו שם אלא בשעת המסעות, לפיכך נאמר (כ"ז ז') "והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו".

רש"ר הירש (תרגום):

בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצוות "לא יסורו הבדים" מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הניגוד אל כלי הקודש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון: אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל - חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (= אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש), אבל לא כן תורת ישראל.

העמק דבר:

... אמנם בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון הוא התורה והוא נישא בכל דור ודור ממקום למקום, היכן שישראל גולים. מה שאין כן השולחן שבו כח מלוכת ישראל ומזבח הזהב שבו כח כהונה, ושני כוחות אלה אינם אלא כשישראל על מקומם בארץ ישראל...

קאסוטו, שם:

הארון נועד להיות נשוא לא רק במסעי המחנה, אלא גם לשם תהלוכות חגיגיות כגון יהושע ג', שם ו', ולפיכך ראוי שכל מה שצריך לנשיאתו יהיה מוכן תמיד.