הנהגות מלחמה

פסוק י'

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"

ספרי:  

"כי תצא מחנה" כשתהיה יוצא הוי יוצא מחנה.

מלבי"ם, (בפירושו לדברי ספרי הנ"ל):

 "ולא תסמוך על הנס".

פסוק י'

"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"

ספרי:   

"ונשמרת מכל דבר רע" שומע אני בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר. תלמוד לומר: (פסוק ט"ו) "ערוה" אין לי אלא ערוה, מניין לרבות עבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם? תלמוד לומר: "ונשמרת מכל דבר רע" מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים ומסלק השכינה, כך כל מעשה שגלו בה כנענים ומסלק שכינה. כשהוא אומר "דבר רע" אף לשון הרע במשמע.

רמב"ן:  

ד"ה ונשמרת מכל דבר רע. "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". לשון רש"י. והנכון בעיני בעניין המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו: והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאתו מחנה על האויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע". ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר. ובספרי "ונשמרת מכל דבר רע" שומע אני... (עיין דברי הספרי דלעיל).
וגם זה מן הטעם שפירשנו, כי מלבד האזהרות שבאו באלה עברות החמורות, יוסיף לאו במחנה: שנשָמֵר בו מכל אלה העברות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר (פסוק ט"ו) "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך", והנה העושה העברות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיהו ז' ל') "שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו".
ועוד: שלא יגברו עלינו האויבים, אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו (דברים כ"ג ט"ו) "ולתת אויביך לפניך".
והוסיפו בו "לשון הרע", כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקות, ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויבים.

פסוק י'

"וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע"

כתובות מ"ו ע"ו:

אזהרה למוציא שם רע מניין? (ובירושלמי פאה פרק א' הלכה ג': אזהרה ללשון הרע מניין?)
ר' אליעזר אמר: (ויקרא י"ט) מ"לא תלך רכיל בעמך".
ר' נתן אמר: מ"ונשמרת מכל דבר רע".

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:

לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של מלחמה ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה, שמא ישיגוהו וימלטו מפיו תחנותם וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א'. וזה בכלל "דבר רע" שאמרו בספרי: אפילו דיבור רע, וזה לשון רע, וכוונו למה שכתבתי.
וכן מצינו בירושלמי פאה: אזהרה ללשון הרע מניין? וכו' ועיין כתובות מ"ו (עיין לעיל), העניין דיש שני לאווין על שני סוגי לשון הרע: האחד על לשון הרע בתוך בני ישראל עצמם מזה לזה, והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל, וזה פשט המקרא "כי תצא מחנה על אויביך..."

פסוק י"ד

"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ..."

כתובות ה' ע"א:

דרש בר קפרא: מאי דכתיב "ויתד תהיה לך על אזנך"? אל תקרי "על אזנך" אלא "על אָזְנֶיךָ" (אל"ף בקמץ, זין בשווא), שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באזניו.

רמב"ם, מורה נבוכים ג' מ"ז:

... ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים: החלק האחד ידמה, שהם אמרום על צד ביאור עניין הפסוק ההוא, והחלק השני הוא מבזה אותם ויחשבם לשחוק, אחר שהוא מבואר נגלה, שאין זה עניין הפסוק. והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם עניין הפסוק ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים.
ולא הבינה אחת משתי הכתות, שהם על צד מליצת השיר, אשר לא יספק עניינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא והיו עושים אותו הכל, כמו שיעשו המשוררים מזמרי השיר.
אמרו רבותינו ז"ל: תני בר קפרא: "ויתד תהייה לך על אזנך" על תקרי "אזנך" אלא "אזניך", מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו. ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב כפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת זאת המצווה.
ושהיתד הוא האצבע ו"אזניך" הם האוזניים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והוא, כי כמו שאסור לומר דבר מגונה כן אסור לשמעו, הסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר במדרשות: "אל תקרי כן אלא כך" – זהו עניינו.

פסוק ט"ז

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו"

תרגום אונקלוס:

לא תמסור עבד עממין ליד רבוניה.

רש"י:   

כתרגומו.

דבר אחר: אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לארץ ישראל.

רמב"ן:

וטעם "לא תסגיר את אדוניו" דבק למעלה, שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך, ולפי שאמר (י"ט) "במקום אשר יבחר" נראה שהוא מצווה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו. והטעם במצווה זו, כי עמנו יעבוד את השם, ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עבודה זרה.
ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר, כי בעניין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם.
ורבותינו אמרו (גיטין מ"ה א') אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפי יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה, ושאין כל המצוות נוהגות שם.