קין והבל

הערה: גיליון זה הוא המשכו של גיליון בראשית תשט"ז שעסק בחלק הראשון של פרקנו

ובייחוד בפסוק ח', עיין שם וצרפהו לגיליוננו זה.

בראשית רבה כ"ב ט':

ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי.
משל לאיפורכוס (שר הממונה לשמור בני המדינה), שהיה מהלך באמצע פלטיא (רחוב גדול ברשות הרבים), מצא הרוג ואחד עומד על גביו. אמר לו: "מי הרגו?" אמר לו (זה העומד על גבי ההרוג): אנא בעי ליה גבך, ואת בעי לי גבי? (=אני מבקשו מעמך ואומר, שאתה הרגתו, ואתה אומר שאני הרגתיו?! מתנות כהונה). אמר לו (האיפורכוס): לא אמרת כלום.

תנחומא א' ט':

כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "אי הבל אחיך", אמר לו: "לא ידעתי, השומר אחי אנכי?" אתה הוא שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי?! משל למה הדבר דומה? לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השוער. אמר לו: "למה גנבת את הכלים?" אמר לו: "אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנותך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך?! ועכשו אתה אומר לי כך?!" אף קין כך אמר...

קאסוטו, מאדם עד נח, עמוד 104:

רגילה התורה להלביש רעיונותיה לבוש של תיאור קונקרטי ולמסור את הוראותיה על ידי סיפור מעשים, שאפשר להסיק מהם אותן הוראות... ההוראות שרצתה התורה למסור כאן (בפרק ד') אינן כלולות במאורעות שהיא מספרת אלא בדברי ה'...
הוראות אלה מתחלקות לשני סוגים: יש מהן שבולטות לעין וברורות אפילו לקורא הנחפז... (והן שתים...) ויש סוג שני, שאנו יכולים למצוא בכתוב כשאנו מעיינים בו בתשומת לב, ואלו הן: ...מחאה נגד המנהג של נקמת הדם... ניכרת בחוקי התורה בכלל נטייה לצמצם אותו (את מנהג נקמת הדם) ולהעמידו על המועט... וגם בפרשתנו, בקשר למקרה הראשון של רצח בתולדות האנושות, באה לידי ביטוי נטייה מעין זו.

פסוק ג'

"... וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'"

פסוק ד'

"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא..."

רמב"ן:

הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות, וכן נח, ורבותינו אמרו, שגם אדם הראשון הקריב שור פר. וזה יחסום פי מהבילים בטעם הקרבנות, ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקדוש ברוך הוא*.

------------------------------------------------------------------------------------

* כוונת הרמב"ן ב"עוד ארמוז בו" היא לדבריו ויקרא א' ט':

ד"ה ניחוח: והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה, והכשדים עובדים לשדים אשר ייראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן ציוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד, כדי שייוודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העוונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור, שיש להם כוח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ועושי העגל זבחו לו.
והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חודשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו - אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן, וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) "וירח ה' את ריח הניחוח". וממנו אמר אל לבו, "לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (שם). "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל.
ובלעם אמר "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלוהים, כדי שיחול עליו הדיבור. ולשון הקרבנות, "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

ועיין גיליון ויקרא תש"ח!

פסוק י"ג

"גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא"

ראב"ע:

ופירושו על דעת כל המפרשים שהודה חטאו, ופירוש "נשא" כטעם "סלח", כמו שמות (ל"ד ז') "נושא עוון ופשע".
...ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב שכר והעונש הרע הבא בעבור העוון "חטאת" וכן (בראשית ט"ו ט"ז) "כי לא שלם עון האמורי", (שמואל א' כ"ח) "אם יקרך עוון בדבר הזה", (מיכה ד') "ויגדל עוון בת עמי"; והטעם כי זה העונש גדול, לא אוכל לסבלו. ויורה על אמיתת זה הפירוש הפסוק הבא אחריו.