איסור ריבית

בבא מציעא עד ע"ב:

ואלו עוברין בלא תעשה. המלוה (בריבית) והלווה (בריבית) והערב והעדים, וחכמים אומרים: אף הסופר עוברים משום (ויקרא כ"ה ל"ז) "את כספך לא תתן בנשך" ומשום (שם ל"ו) "אל תקח מאתו נשך" ומשום (שמות כ"ב) "לא תהיה לו כנושה" ומשום (שם) "ולא תשימון עליו נשך" ומשום (ויקרא י"ט) "ולפני עיור לא תתן מכשול".

------------------------------------------------------------------------------------

ועיין גיליון קדושים תשי"א, שאלה א.

פסוק ל"ה

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ..."

רש"י:   

ד"ה והחזקת בו: אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. לְמה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור – אחד תופש בו ומעמידו; נפל לארץ – חמישה אין מעמידין אותו.

פסוק ל"ו

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ"

כלי יקר:

מה שנאמר "אל תקח מאתו" משמע אבל מעשיר מותר ליקח? וכך בפרשת משפטים (שמות כ"ב כ"ד) נאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך... לא תשימון עליו נשך". לכן כתבה התורה בדברים (כ"ג כ"א): "...ולאחיך לא תשיך" – כל שהוא אחיך לא תשיך לו, ואף על פי שהלווה מרויח בזה. כי עיקר טעם איסור ריבית הוא לפי שהוא מסיר מידת הבטחון. כי בעל משא ומתן - עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירויח אם לא, אבל הנותן בריבית – ריוח שלו ידוע וקצוב, וסומך על עירבונו שבידו ומן ה' יסור לבו. ומה שגם הלווה עובר בלאו, לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו ממדת הבטחון, כנודע מדבר המלוים בריבית, שרובם מקטני אמנה ואבירי לב, הרחוקים מצדקה – מצד כי אין ביטחונם בה'. וזה טעם איסור ריבית בכל מקום...

פסוק ל"ז

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ"

כלי יקר:

והזכיר לשון "נשך" ו"מרבית", כי אצל הלווה נקרא "נשך", כי הריבית דומה לנחש על דרך הנושך בעקביו הנותן שריטה קטנה, והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו. ומתחילה אין ניכר, עד עלות חמתו לאין מרפא. ואצל המלוה נקרא "מרבית", שמרבה הונו ורכושו...