מפקד ישראל

פסוק א'

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ילקוט שמעוני תשע"ג:

זה שאמר הכתוב (תהלים צ"ד): "אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני". בשעה שקיבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם. אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות? סתם הקדוש ברוך הוא פיהן, אמר להם: "הביאו לי יוחסין שלכם! הבו לה' משפחות עמים..." (תהלים צ"ו), כשם שבני מביאין, שנאמר (במדבר א') "ויתילדו על משפחותם". לכך מנאם בראש הספר אחר המצוות: "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כ"ז ל"ד). ואחר כך (במדבר א' א'): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל" – שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם. "גן נעול אחותי כלה... אחת היא יונתי" (שיר השירים ג'). שמעו האומות – אף הן התחילו מקלסין להם... אלא כשבאו לשיטים "ויחל העם לזנות" (במדבר כ"ה א'), שמחו האומות ואמרו: "אותה העטרה שהיתה בידן כבר היא בטלה. אותו השבח שהיו משתבחין הרי בטל! שוים הם לנו!" כשבאו לידי נפילה, זקפן המקום, שנאמר: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני" – נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.

רש"י, פסוק א':

ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות.
ד"א: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במניין – עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירן במניין.

אברבנאל:

כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שציוה ה' למנות את ישראל שמה, כדי להכין אותם להיכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבוא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידין אז להיכנס לארץ, ציוה ה' במניינם. האמנם קרה מה שקרה, ששלחו המרגלים וחמסו את לב העם וכו' ונגזרה עליהם גזירה שלא ייכנסו לארץ וימותו במדבר ויניעם ה' בו ארבעים שנה, ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבים במגפות. ומפני זה עתה שקמו בניהם תחתם והיו מעותדים להיכנס לארץ, ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם, כי הבאים במלחמה זה דרכם למנותם קודם בואם בה.