"אל תחלל את בתך..."

מה הקשר בין פסוק זה לבין הפסוקים שלפניו?

(ועיין במדבר כ"ה א'-ב':

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן").

מה בין רש"י לראב"ע בפירוש הפסוק?

ועיין דברי הביאור, לירמיהו ג' א':

ד"ה הלוא חנוף תחנף הארץ: אף אם גזר האל לאחר המבול חוק ולא יעבור (בראשית ח'): "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר קור וחם וקיץ וחרף לא ישבותו", בכל זה תמצא במקום אחר לפי חוק העונש על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (דברים י"א): "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"; (ויקרא כ"ו): "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה" וכיוצא בזה, כי אם לא ישמרו בני ישראל את חוקם באחת משלושת דברים אלה, אז גם הוא לא ישמור חוקו המושם בטבע ויצווה על העבים מהמטיר עליהם מטר ועל האדמה מלתת את יבולה, וכמאמר חז"ל: אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה, שנאמר (ירמיהו ל"ג כ"ה): "אם לא בריתי – יומם וליל, חקות שמים וארץ לא שמתי", וכמו שנאמר למטה (ירמיהו ט' י"א-י"ב): "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם"... ועל הפרת ברית זו מישראל ועל חליפת והעברת החוק אשר שם ה' בשמים ובארץ נופל לדעתי – כנראה מכוונת הרמב"ן – שם "חנף". ובזה יובן היטב המקרא בישעיה כ"ד ה': "והארץ חנפה תחת יושביה, כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם", ועל זה אמר פה: "חנף תחנף הארץ ההיא" – כל העושה זאת יהיה גורם שתיחנף הארץ ותעבור על חוקה המושם בה.

ועיין בובר, בין עם לארצו עמוד 16:

מה שהמקרא רוצה לבטא, הוא שיתוף הוויה של השניים – האדם והאדמה – שיתוף המתפתח ונעשה סולידריות מיוחדת. האדמה נושאת את קללת מעשה האדם, היא ערבה בעדו... האדמה שבמקרא אחראית לאשמתו של האדם... האדם הוא הגורם בעשייתו ובחדלונו לגורל האדמה ושוב היא נעשית גורלו... הקשר בין אדם ואדמה מקבל ביטוי אחר וחזק עוד יותר בשעה שלא מדובר בתבל בכלל אלא דווקא בארץ כנען... עם או בן אדם החוטא "מחטיא" את הארץ (דברים כ"ד ד') כלומר: מביא אותה לידי מצב של התפוררות פנימית, מצב זה מסומן בדיוק גמור במילת "חנף" – חרג מן המסגרת... הארץ יש לה שלב וסידור טבעי, שהולכים לאיבוד באשמת האדם... ...האדם מושם תחת עול מצוות האל המגלה לו את רצונו, והוא ניתן על ידי מעשה הבריאה של אותו אל בחיבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתייחסותו למצווה האלוהית גורמת במישרים לטובת האדמה או לרעתה.

(ועיין שם כל הפרק "אדם ואדמה" עמוד 15-23).

האם הלך הרמב"ן כאן בעקבות רש"י, ראב"ע או בחר לו דרך שלישית לפירושו?

מה פירושה של וי"ו "ולא תזנה הארץ", לפי רש"י ולפי הרמב"ן ולפי ראב"ע?

השווה:

שמות י"ד ב':

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ"

שמות י"ד ט"ו:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

לפי מי משלושת המפרשים הנ"ל, דומה וי"ו זו לוי"ו של "ולא תזנה" אצלנו?

האם הכלל הזה כוחו יפה גם לגבי פסוקנו, שאין מילת "הארץ" הראשונה מזדהה עם מילת "הארץ" באחרונה?

ועיין בראשית ו' י"ג:

"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס"

בראשית מ"א נ"ז:

"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה"