שמיטת כספים

לנושא שמיטת כספים כולו ולטעמו של "את הנכרי תגש" עיין גיליון ראה תש"ו.

פסוק ד'

"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן"

פסוק ז'

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן"

פסוק י"א

"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"

מקשה אברבנאל:

והם מאמרים סותרים זה לזה?

ראב"ע, פסוק ד':

ד"ה אפס: הטעם, דע כי זה שצויתיך שלא תגוש את אחיך אין צורך אם היו כל ישראל או רובם שומעים בקול ה', אז "לא יהיה בך אביון", שהוא צריך להיותך מלוה אותו רק "כלכם תעבטו גויים רבים" והטעם תקחו עבוטו שהוא משכון בעבור ממון שתתן לו שהוא צריך אליו.

פסוק ו':

ד"ה ומשלת: ובהיותכם ישרים תהיו עוד מושלים על הנכרים, רק המצוה "כי יהיה בך אביון" על כן אמר "כי לא יחדל אביון" כי יודע כי יבוא דור שלא יהיה רובו זכאי.

רמב"ן, פסוק י"א:

ד"ה כי לא יחדל: מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ, שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה. ואינו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה לעולם, וחלילה, רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר. והנכון שיאמר, שלא יחדל אביון, שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם. והזכיר זה, בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כולם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון, ואני מצווך עליו אם ימצא. ואמר 'מקרב הארץ', לרמוז על כל הישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות, ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם 'בארצך' כטעם בכל מושבותיכם (במדבר ל"ה כ"ט), בארץ ובחוצה לארץ.

אברבנאל, בשם אחרים:

שיהיה מכח הנמנע שלא יהיה בהם אביון, כי דבר נמנע ואפס הוא שלא יהיה בך אביון, אף על פי שברך יברכך ה' אלוקיך, לפי שאתה עם רב, ואיך לא יהיה בכם אפילו אביון אחד? ולכן מפני זה הוצרכה שנת השמיטה, והיה "אפס" זה על דרך (במדבר י"ג) "אפס כי עז העם" רוצה לומר: טובה הארץ מאוד, אפס כי עז העם – ועם זה לא יסתור זה המאמר (פסוק ד') למה שאמר אחרי זה "כי לא יחדל אביון".

פסוק ז'

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ"

רש"י:

ד"ה מאחד אחיך: אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.

ד"ה שעריך: עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.

ועיין גם רש"י, שמות כ"ב כ"ד:

ד"ה את עמי: (בבא מציעא ע"א) עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים. וזה משמעו: אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לנכרי. ולאיזה מעמי? את העני. ולאיזה עני? לאותו שעמך.

פסוק ז'

"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ"

העמק דבר:

שטבע ישראל להיות רחמנים ולחמול על אדם כושל, אלא גם זה טבע האדם לחמול על ממונו ולאמץ את לב החמלה, על כן באה אזהרת "לא תאמץ את לבבך".