הערה: דעות שונות בטעם דין יובל - וביחוד דעת הרב קוק זצ"ל - עיין גליון בהר תש"ז שאלה ג'.

א.	בטעם מצוות היובל

בטעם מצוות היובל כותב ספר החנוך:

רצה ה' יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ כמו שכתוב. ועם מצוה זו של ספירת מ"ט שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חברם ולא יחמדוה בלבם בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. וענין זה דומה למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא שלוקחים ארצות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון (=המלך), וכן הדבר הזה, שרצה ה' יתברך שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו בה, וכן כל עבד יצא מתחת יד אדוניו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בם. והאל ברוך הוא ציוה לעמו כן לזכותם, להיטיב להם.

1.

במה שונה הטעם הניתן ע"י ספר החנוך מן הטעם הידוע ומקובל למצוות היובל?

2.

השווה דבריו כאן לטעמו למתנות עניים (מודפס בגיליון כי תצא תשי"ב שאלה ג'). מהו הקו המשותף בדבריו כאן ושם?

ב.	שאלות ודיוקים ברש"י

1) פסוק י' ד"ה ושבתם איש אל אחוזתו: שהשדות חוזרות לבעליהן.	מה ראה רש"י לשנות בפסוקנו את הנושא וליחס את השיבה לשדה ולא לבעל השדה כנאמר בפסוק?
2) פסוק י"ג ד"ה תשובו איש אל אחוזתו: והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה, שחוזרת לאביו ביובל.	הסבר, מניין אפשר היה לטעות ולחשוב שאם גאלה בנו בחייו – לא תחזור השדה לבעליה הראשון?
3) פסוק ט"ו ד"ה במספר שנים אחר היובל: זהו פשוטו - לישב המקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו, ורבותינו דרשו (ערכין כ) מכאן שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום ואפילו יש שלוש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה. ו"שְנֵי" אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומיעוט שָנִים שְנַיִם.	א. כבר הקשו כמה מן המפרשים דלפי רש"י היה צריך לומר "במספר שנים עד היובל", ולמה אמר הכתוב "אחר היובל"? ותרצו בעל הכתב והקבלה: ולי נראה מילת "אחר" כאן משמש אל יחס הגבול שאליו כמילת "אל" (האלף בסגול), כמו (שמות ג') "וינהג את הציון אחר המדבר" שפירושו – אל המדבר וכתרגומו "למדברא" וטעמו כאן: השנים אל היובל. התוכל לישב קושיה זו בדרך אחרת, בלי להוציא מילת "אחר" ממשמעותה הרגילה? ב. מה ראה רש"י לשנות הנאמר בכתוב "ימכור לך" ללשון נוכח "תמכור לו"?
4) פסוק כ"ג ד"ה כי לי הארץ: (ת"כ) אל תרע עיניך בה, שאינה שלך.	מה ראה רש"י להפוך הניסוח החיובי של הפסוק "כי לי" לניסוח שלילי – "שאינה שלך"?

ג.	שאלות בדברי ראב"ע

פסוק י"ב

"כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ"

ראב"ע:

ד"ה מן השדה תאכלו: מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כולכם, ככתוב בשנת השמיטה.

ופירוש דבריו ברמב"ן:

ולדעתי יאמר, לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקודש תהיה לכם, מן השדה תביאו התבואה ותאכלו, שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה, לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים...

1.

הסבר כיצד אין דבריו סותרים לנאמר בפסוק י"א: "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ" ועיין רש"י, פסוק ה': ד"ה לא תקצרו: להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל. פסוק ו': ד"ה והיתה שבת הארץ: אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך.

2.

מה ראה ראב"ע להוסיף מילת "כולכם"?

3.

פסוק י"ד ד"ה או קנה: שם הפועל. ויחסר מקום קנייתם. וכן, זכור את יום השבת. ורבים כמוהם. א.  מה פירוש "ויחסר מקום קנייתם"? ב.  הבא דוגמאות אחדות למה שנאמר בראב"ע "ורבים כמוהו".

ד.	למושג אונאת דברים

פסוק י"ז

"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

בבא מציעא נ"ח ע"ב:

...באונאת דברים הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים";
אם היה בן גרים, אל יאמר לו: "זכור מעשי אבותיך";
אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו: "פה שאכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה";
אם היו יסורין באין עליו או אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו – כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (איוב ד'): "...זכר נא, מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו?"
אם היו חמרים מבקשים תבואה ממנו, לא יאמר להם: "לכו אצל פלוני, שהוא מוכר תבואה" ויודע בו שלא מכר מעולם...
אף לא יתלה עיניו על המקח (=לא יעמוד על המקח) בשעה שאין לו דמים.

רמב"ם, הלכות מכירה פרק י"ד הלכה י"ד, מוסיף על כל הנ"ל עוד:

נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: "מה תשיב בדבר זה?" או "מה דעתך בדבר זה?" וכן כל כיוצא באלה.

רש"י:

פרק כ"ה פסוק י"ד:

אל תונו: (ת"כ, ב"מ נח) זו אונאת ממון.

פרק כ"ה פסוק י"ז:

ולא תונו איש את עמיתו: (ת"כ) כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך? נאמר: ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו: ויראת מאלהיך.

פרק י"ט פסוק ל"ג:

לא תונו: אונאת דברים. לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודת אלילים ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שניתנה מפי הגבורה.

שמות כ"ב כ':

ד"ה: וגר לא תונה: אונאת דברים קונטרליאר"ר, כמו (ישעיהו מ"ט) והאכלתי את מוניך את בשרם.

1.

מה ראה רש"י לפרש "לא תונו" בפסוק י"ז כאונאת דברים ובפסוק י"ד כאונאת ממון, ולא להיפך?

2.

הסבר את המושג המובא ברש"י "דבר המסור ללבו של אדם" והעזר גם בדברי רש"י, ויקרא י"ט י"ד: ד"ה ויראת מאלוקיך: לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו: ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו: ויראת מאלהיך. ויקרא י"ט ל"ב: ד"ה והדרת פני זקן: איזהו הידור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר: ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא. וכל דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלהיך.

3.

הסבר למה נאמר בפסוק ט"ו: ...תקנה... ימכר – בלשון יחיד, בפסוק ט"ז: ...תרבה... תמעיט – בלשון יחיד, ובפסוק י"ז: ולא תונו... – בלשון רבים?

4.

הסבר את המושג "אונאת דברים" (כלפי כל אדם, וכלפי הגר) על פי הדוגמאות הנתונות בגמרא ברמב"ם וברש"י. (אם יודע אתה שפות לעז נסה למצוא מושג מקביל לו באחת השפות הידועות לך).