בפסוקים הראשונים של פרשתנו עסקנו גם בגליונות תש"ה ותשט"ז. שם עסקנו ביחוד בשתי בעיות חשובות של התחלת פרקנו:

(א) במחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן, אם היה ביקור שלושת האנשים מאורע שאירע במציאות הגשמית או אם היה כולו בחזון הנבואי.

(ב) אם שני ביקורים שונים לפנינו כדעת חז"ל והרמב"ן (ולדעה זו עיין גם גיליון וירא תשט"ז), או אם אינו אלא ביקור אחד ופסוק א אינו אלא כלל והבא אחיו פרטו של הכלל (כדעת הרשב"ם וההולכים אחריו). ועיין לזה בפרוטרוט "עיונים בפרשת השבוע", וירא תשי"ז.

הפעם עסקנו בעיקר באותה מידה טובה שלמדו דורות על דורות של בניו של אברהם מאביהם הזקן – היא הכנסת אורחים.

בשאלה א אפשר להעסיק אף ילדים הלומדים פרשה זו לראשונה. החיפוש אחר המילה החוזרת מצריכה את הלומד – כגדול כקטן – לקרוא ולחזור ולקרוא בעיון את הטקסט. (על חשיבותה של מילה חוזרת "כמילה מדריכה" או כ"מילת מפתח" עמדנו בגליונותינו לא אחת. עיין גיליון נח שנה זו; כי תבוא תשי"ט; נצבים-וילך תשי"ז וביחוד עלון ההדרכה.)

אם מתקשים הלומדים הקטנים למצוא את "המילים המדריכות" יש לכתוב על הלוח:

"וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים... וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (י"ח, ב').

"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר" (י"ח, ו').

"וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב... וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (י"ח, ז').

כל המהירות הזו והריצות האלה אינן אלא ללמדנו מצוות הכנסת אורחים. כדי לתת לתלמידים קטנים רושם חי של מידת הכנסת אורחים – זו המידה שהיתה תפארת אבותינו בכל שנות גלותנו – ראוי להוסיף על פרקנו אגדות המתארות ומפארות את אברהם אבינו בהכניסו אורחים, וקל למצוא אותן בספר האגדה לביאליק. ללומדים מבוגרים ניתנים כאן אגדות אחדות בשאלה ה.

שאלה ה 1 (1) מצריכה הסבר מעמיק יותר. "הכנסת אורחים" אינה במאמר חז"ל אלא דוגמה – אמנם הדוגמה הטובה ביותר – לאהבת הבריות, לעזרה לזולת; בקיצור היא סמל לכל עולם המצוות והמעשים הטובים שבין אדם לחברו. "קבלת פני השכינה" כוונתה במאמר חז"ל לאותה טובה – "שאין טובה הימנה" אותה הנאה מזיו השכינה, אותה התקרבות והידבקות בבורא, אשר עליה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה, בתארו את השכר האמיתי הנכון לצדיקים בעולם הבא "שיודעים ומשיגים מאמיתת הקב"ה".

והנה לדעת רב – גדול הראשון מן האחרון. לא התרוממות לגובהי מרומים והשגת האלוהות הוא המידה הגדולה ביותר בעבודת הבורא, אלא מעשה שהוא כחולין – הדאגה היום יומית לזולת. מתוך עצם חוויית ראיית פני השכינה, מנתק אברהם החולה את עצמו, ורץ – אל שלושה זרים העומדים בכביש ומציע מים לרחיצת רגלים, ורץ, רץ אל הבקר, רץ אל אשתו למטבח; בראש כל דאגותיו כרגע – שחיטת בקר, אפיית עוגות, הבאת חמאה וחלב. והוא עזב מאחריו השתקעות והתייחדות עם קונו כדי לעזור לאנשים צמאים ועיפים הזקוקים למים ולצל.

ללומד המבוגר יותן בזה עוד הסבר נוסף לרעיון של שאלה ה 1. בעל "העמק דבר" (הנצי"ב מוולוז'ין) אומר לפרשת כי תבוא:

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ
כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח, ט').

העמק דבר:

"כי תשמור": באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפוץ להיבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – דהיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה, שתשיג מידת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'... ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועל ידי כך יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות, מכל מקום "יקימך ה' לו לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה; והוא סייעתא דשמיא וברכה, כדכתיב באברהם אבינו (בראשית י"ח, ג') בעת ביאת האורחים, והוא היה מתקדש ודבק באלהיו.

לשאלה ה 1 (2). כמובן, כל אותה השוואה בין שני הערכים, בין זה המסומל ב"הכנסת אורחים" ובין זה הקרוא כאן "הקבלת פני השכינה" נלמד מפסוקינו רק אם נפרשו כרש"י לפסוק א (ועיין גיליון וירא תשט"ז שאלה א), דהיינו שאין פסוק א כותרת לכל הפרק כולו, כדעת הרמב"ם (כלל שאחריו פרטי המעשה), אלא שהיו כאן שני ביקורים נפרדים (וירא אליו ה'... בוא שלושת האנשים), ואם נפרש את המילים "אל נא תעבור" לפי פירושו השני של רש"י (עיין שאלה ב 4).

האגדה בשאלה ה 2. קלה וטובה אף לקטנים. והיפוכה של מידה זו בעפרון החתי. ועיין רש"י בראשית כג, טז: "וישקול אברהם לעפרון". וגירסה יפה וחריפה יותר במדרש הגדול:

בא וראה, מה הרשעים עושים, אומרים הרבה ואפילו מעט אין עושים, אלא סכין מפך ריקן, שהרי עפרון אומר (כ"ג, א'): "השדה נתתי לך", "לך נתתיה", "נתתיה לך", שלוש מתנות נאמרו כאן, ולבסוף – "עובר לסוחר", שהן הבל ודבריהן הבל וכל מעשיהן הבל – אבל הצדיקים הן אמת ודבריהן אמת וכל מעשיהן אמת.

ובכיתת קטנים טוב להזמינם שיביאו דוגמאות מחייהם הם, מתי נכשלים הם באותה מידה רעה של אמירת הרבה ועשיית מעט ופחות מזה.

לשאלה ה 3. מאמרו של ר' יצחק תמוה וקשה להתאימו לפשוטו של הפסוק, לכן גם נמנע רש"י מלהביאו ופירש את הקושי של "קמח סלת" בדרך אחרת (עיין שאלה ב 6). אך אם נדע לקרוא את הפסוק כמו שקראו ר' יצחק, נבין את ה"מכאן" התמוה הזה. הוא קורא את פסוקנו כדו-שיח בין אברהם לשרה ככה:

            וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר:

            (אברהם): "מהרי, שלש סאים...!"

            (שרה): "קמח?"

            (אברהם): סלת! לושי ועשי עוגות!"

לשאלה ב. השאלות ברש"י יש ביניהן קשות, ולומדי רש"י בשלב ראשון, מתחילים ואף מתחילים בשלב שני, עדיין אין צורך שיעמיקו וידייקו בו עד כדי כך. אך הרוצה ללמוד רש"י לימוד של ממש (ולא של הכרות ראשונה) יש לו לעמוד על כל תג ותג.

ויש להשתמש עד כמה שאפשר במפרשי רש"י, בעיקר, בר' אליהו מזרחי, במהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה", בפירושו של ר' וולף היידנהים "הבנת המקרא", וטוב מאד הוא פירוש מלפני תשעים שנה, שאינו מוכר ביותר, והוא פירושו של ר' יצחק הורוויץ: "באר יצחק", למברג תרל"ג.

ואלה התשובות בקיצור:

לשאלה ב 1.

(1) הלא היה לו לאמור: "בחם היום", ולמה אמר "כחם" כאילו אינו חם ממש.

(2) שאינו רוצה "לצאת ידי חובה" כשתזדמן לו, אלא אוהב את המצוה ורוצה בה ומבקש שתזדמן.

(3) שישב בפתח האוהל, ולא בירכתי האוהל.

(4) שהיה מודיע לשרה שלא באמצעות שליחים, או שלא היו באים בדמות אנשים.

לשאלה ב 2. שלא נעשה את המלאך אלוה, שלא נחשוב שהוא אישיות, כוח עצמאי בעל בחירה; ולכן גם אין להם שם. (עיין בראשית ל"ב, ל' ורש"י שם, ועיין גיליון וישלח תשט"ז שאלה ה, וכן עיין שופטים י"ג, ט"ו-י"ח.)

בכל המקומות האלה רואים אנו את מטרת המקרא ואת הדגשת רבותינו במדרשים להורותינו את צמצום יכולתם ומהותם של מלאכים, שלא יטושטש אחד העיקרים הגדולים של דתנו: "ולו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו".

לשאלה ב 4.

(1) החילוף בין לשון רבים "אדני" ללשון יחיד "תעבור" וחזרה ללשון רבים "רגליכם והשענו".

(2) על הפירוש הראשון קשה, שאם קראם כולם אדונים (בלשון חול) היה לו לנקד בפתח (על משקל רבותי, תלמידי, חברי, ועוד) על-ידי פירוש זה אומנם מוסבר המעבר הראשון מלשון רבים ללשון יחיד, אך לא מוסבר המעבר השני מלשון יחיד ללשון רבים. למה לא המשיך לדבר לגדול שבהם? על הפירוש השני קשה שאין הפסק בין דבריו לשכינה בפסוק ג ובין דבריו למלאכים בפסוק ד. אולם שתי החולשות שהיו לנו בפירוש הראשון מתיישבות יפה לפי הפירוש השני.

(3) להראות את מהירות תגובתו; כביכול לא הספיק עוד לראות וכבר רץ ורק אחר כך התנצל.

לשאלה ב 5.

(1) שלא נחשוב שהוא סמיכות ושאומר שיאכלו וישענו תחת העץ אחר שילכו משם.

(2) "עבר" פירושו כרגיל הליכה ממקום למקום (מעבר אחד של נהר לעברו השני או מצד אל צד) מבלי להתעכב, ואילו כאן "אחר תעבורו", אין זה העברה אלא תחילת הליכה. ומכיון שיש כאן שימוש בפועל "עבר" שלא בהוראה הרגילה, על כן פירשו כאן. ואילו לפני כן (פסוק ג'): "אל נא תעבר" בא הפועל בהוראתו הרגילה.

לשאלה ב 6.

(1) כפל הביטוי וחסר ו"ו החיבור.

(2) אינו סמיכות משום שקמח אינו בא מן הסולת (ואינו כמו "קמח חיטים" או "קמח שעורים") אלא הסולת בא מן הקמח.

לשאלה ב 7. ראוי לקרוא את דברי פרופ' היינמן בספרו "דרכי האגדה" פרק ד העוסק בזהוי אנשים בלתי ידועים עם אנשים ידועים. ויש לשוות לזהוי זה של "הנער" עם ישמעאל את הזהוי של "המליץ" עם מנשה בן יוסף ( רש"י מ"ב, כ"ג "המליץ" ).

ומיישב מדרש זה את התמיהה: וכי רוצה אברהם להקל מעל עצמו את עבודת הכנסת האורחים? הלא אין זה מתאים לכל התיאום הכללי של ריצתו ומהירותו והבעת רצונו לשרת אורחיו!

ומבליט המדרש, כיצד משתף אברהם את כל משפחתו במצוה. (ואילו לוט – המשתדל אף הוא לחקות את אברהם בהכנסת אורחים [ועיין רש"י י"ט, א' "וירא לוט" ] אינו מדביק באברהמיות זו את משפחתו, את הדור השני.)

לשאלה ד. גם ל"בכור שור" קשה המעבר מלשון רבים אל לשון יחיד, ולכן אין הוא מפרש "תעבור" כגוף נוכח זכר, אלא מפרש "תעבור" כגוף שלישי נקבה, כנסתרת. ובזה מתבטל הקושי לגמרי.

מאחר שבכל הבניינים ובכל הגזרות בעתיד זהה צורת נוכח לנסתרת, לכן קיים בכמה פסוקים ספק, אם הפועל פונה אל פלוני או מדבר על פלונית. (על פי רוב מתפרש הדבר מיד על ידי ההקשר, אך לא תמיד).

המעוניין יעיין בבראשית ל, לג- רש"י ורשב"ם: "וענתה בי" (מי הנושא של "תבוא"? אתה? הצדקה?).