הפטרה שניה מג' דפורענותא

כבר בשנתיים האחרונות (תשי"ט, תש"ך) עסקנו בפרשנות מטות-מסעי בהפטרה זו. בפסוקים הראשונים (ה'-ו') עסקנו בתשי"ט. הפעם רצינו להעמיד את הלומד על תפישתן של יחידות שלמות ולא רק של פסוקים בודדים, כי גדולה הסכנה – ודווקא בלימוד איטי ומעמיק בפסוקי נבואה – שישכח הקשר בין העניינים, ויראו לעיני הלומדים הפסוקים כל אחד כעולם קטן בפני עצמו, אך כוונת הנבואה בכללה לא תובן.

שאלה א קלה ואינה דורשת אלא קריאת שני הקטעים המסומנים כשתי יחידות. מיד יתברר, שבראשונה מדובר על ירידתה הרוחנית, הפנימית של ישראל, ובשנייה על ירידה מדינית-כלכלית, על אבדן עצמאותם – על חורבן.

שאלה ב מתכוונת למנוע מורה ותלמיד משגיאה דידקטית נפוצה. מרבים אנו לשאול בכיתותינו (גם בבי"ס יסודי, גם בתיכוני, ואף בלימוד עם חוגי מבוגרים):  היכן מצינו ביטוי דומה לזה בספרי תנ"ך שכבר למדנום? ומטרת השאלה היא חזרה, הקניית בקיאות בספרי המקרא; אבל באוסף ביטויים דומים, ואף זהים, בספר פלוני ואלמוני או בפרקים שונים באותו ספר יש גם משום סכנה. יתעורר הרושם המוטעה (וכל מורה יודע עד כמה רושם זה קיים אצל תלמידינו), שהנביאים כולם יחד וכל אחד בפני עצמו חוזרים על אותו דבר, על אותם רעיונות, אף על אותן "מליצות" שוב ושוב. לכן יש חשיבות רבה בכך, שלא יסתפק המורה באוסף המקומות ה"מקבילים" או הדומים, אלא יוסיף על הדומה גם את השוני.

שוב ושוב נלחמים הנביאים בשקר, לצורותיו השונות: בשקר בין איש לרעהו, בשקר בין אדם לבין עצמו, וביותר ב"שקר הקדוש", זה המתלבש באצטלא של שליחות מגבוה, בנביאי השקר. ואולם מדי פעם רואים הם את הסכנה והנה היא מופיעה בלבוש חדש. (עיין ירמיה כ"ג, י"ג-י"ד ההבדל בין השקר של נביאי שומרון ובין השקר של נביאי ירושלים.) להבחנה זו בין המניעים השונים מתכוונת שאלה ב.

לשאלה ב (1). הכוהנים שעליהם זועק ירמיה – חטאם באדישותם, בחוסר התעניינותם. יש מפרשים את שאלת "איה ה'" במובן מצומצם (בהתאם לראשית הפרק, פסוק ו': "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים"), כשכחת חסדי ה', וכן יפרש ר' יוסף בן שמעון קרא:

"ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו": ושמא תאמר: אם שאר העם נעשו כפויי טובה, הכוהנים ותופשי התורה מחזיקין הן בתורת ה' וזכורין הן הטובות שעשיתי עמהן לשעבר, לכך נאמר: "הכהנים לא אמרו איה ה'", כלומר: איה ה' המעלה אותם מארץ מצרים.

אולם יש פרשנים התופשים אי-אמירה זו של "איה ה'" במובן רחב, כחוסר פניה אל דבר ה' בכלל, ובמקום אשר הם יורו את העם את דבר ה' ("כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", מלאכי ב', ז') – לא ישאלו בעצמם לדעת דבר ה'.

ואילו במיכה אין הם אדישים לעבודתם, אלא עוסקים הם בה, "יורו", אבל – "במחיר"! ומתוך ההקבלה ל"שוחד" מתפרש עוד יותר מובנו של "במחיר יורו".

לשאלה ב (2). יותר מסובך הוא ההבדל שבין האשמת הנביאים במקומנו ובין זו שבמיכה וזו שבירמיה פרק כ"ג.

בפרקנו מדבר ירמיה על הנביאים אשר החליפו את ה' בבעל; מיכה מדבר על אלה המחניפים לציבור ואומרים לשואלים את אשר ירצו לשמוע, מוכנים לשרתם – אם ישלמו; ואילו ירמיה בפרק כ"ג מדבר על הנביאים אשר במקום לעשות את הבעל לאלהיהם, או את רצון הקהל לאלהיהים, הם עושים לאלהיהם את עצמם, את תרמית ליבם, את מאווייהם הם.[1]

ואם נאמר על נביא האמת ש"יד ה'" היתה "עליו", שאת "חמת ה' מלא" ושדבר ה' בקרבו "כאש בעצמותיו" אשר נלאה כלכל – ביטויים המורים על שלטון הנבואה על הנביא, על היותו נכבש לה כל כולו – הנה על נביאי השקר שומעים אנו שהם אדונים לנבואתם, לא הם בידה אלא היא בידם – וזהו המבוטא בלקיחת לשונם בידם, וכבר הם – ברצון לבם, בלא כורח, בלא השתעבדות – נואמים "נאום".

ויש לעמוד על פירושו המדויק של המושג "נאום" במקרא, מפני שקיבל בלשוננו החדשה הוראה אחרת. ונביא בזה את דברי בעל "רכסים לבקעה" לבמדבר כ"ד, ג', המסביר את המשמעות של "נאום" בכלל ושל "נאום" במקרא בפרט (אם כי בפירוש "הלוקחים לשונם" הלך בדרך אחרת!). ואלה דבריו:

"נאום"... משמעו דבר אלהים. ו"נאום בלעם" פירושו – דבר אלהים בפי בלעם, וכן כולם מאין יוצא. ולא יתכן להשתמש בו בדברי חול, כמו שרגיל בדברי פייטנים (ואף שנמצא כן בלשון חכמים). ופעם אחת נמצא בכתוב ללעג וצחוק על נביאי שקר "הלוקחים לשונם וינאמו נאום", שניהם (=שני חצאי הפסוק) ללעג על הרשעים "הלוקחים לשונם" כאילו לשונם מדברת לקח, כמו (דברים ל"ב, ב'): "יערוף כמטר לקחי", "וינאמו נאום" – פותחים כל שקריהם ב"נאום, כאילו הוא דבר אלהים ונבואה.

שאלה ג כוונתה להעמיד את הלומד על הנועז שבמליצה "ירעוך קדקוד", כאילו עולים הרועים עם עדרם על קדקדך, שהוא להם כמראה, והשן והרגל עושים בו כרצונם.[2] והנה המליצות שבירמיה:

"וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ
יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ"

(ירמיה ה', י"ז)

"אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם
תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב
רָעוּ אִישׁ אֶת יָדוֹ"

(ירמיה ו', ג')

מסייעים לתפישת שד"ל.

[שאלות מסוג זה: "התוכל למצוא בפרק פלוני סעד או דמיון" וכדומה, עיקר מטרתן להכריח את הלומד לעבור על פרקים או קטעי פרקים בעיון, בחיפוש, בתשומת לב – ולא ברפרוף.]

לשאלה ד. מילת "ועתה" כאן, כבהרבה מקומות אחרים, כאילו מותחת קו מתחת לכל האמור עד הנה ופותחת בשורה חדשה, או כפי ביטויינו היום: "פותחת בדף חדש". ויפה פירש אותה במקומנו אברבנאל:  

נעזוב עתה הראשונות ונעסוק בהווה.

לשאלה ה. המלבי"ם פירש כפי שפירש משתי סיבות, מסיבה לשונית: המילים "כי ימצא" מיותרות בפסוק; ומסיבה עניינית: הלא דווקא העדר הבושה הוא הדבר שקובל עליו הנביא (למשל בפרק ו', ט"ו: "גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו"), ואיך יאמר שיבושו? ולכן ראה המלבי"ם לפרש במקומנו, שגם אם יראה לך לפעמים כאילו יבושו – הרי אין זה אלא "כבושת גנב כי יימצא".

לשאלה ו (1). להלן מועתקים הפסוקים ב', כ"ז-כ"ח בסימני פיסוק:    

"אֹמְרִים לָעֵץ: "אָבִי אַתָּה"!
וְלָאֶבֶן: "אַתְּ ילדתני!" (יְלִדְתָּנוּ)
כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף - וְלֹא פָנִים.
וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ: "קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ!"
וְאַיֵּה אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ..."

מטרת השאלה הזו היא לבדוק אם הבין הלומד את הפסוק, מבלי שיוטל על הלומד לתרגמו מעברית מקראית לעברית מדוברת, היינו מבלי שיידרש לשבש פסוקים, לקלקל את לשונם ובזה גם את מובנם, ומבלי שיורגל התלמיד על ידי כך לתפישה המוטעית, שאפשר לומר "אותו דבר" במילים אחרות. התלמיד היודע להעתיק את דברי הפסוק ולסמנו בסימני פיסוק נכונים, מוכיח על ידי כך את הבנתו הנכונה, ואינו זז ממטבע שטבעו הנביאים לדבריהם.

לשאלות ו (2) – (3). רש"י נעזר כאן בדברי התרגום, מפני שהמילה "רעתם" סובלת שני פירושים. יתכן שהכינוי הוא כינוי הנושא, ו"רעתם" פירושו: הרעה הנעשית על ידם; ויתכן שהכינוי הוא כינוי המושא, ו"רעתם" פירושו: הרעה הבאה עליהם, הנגרמת להם. הראשון הוא פירושו של "רעתם" בפרק א', ט"ז; השני – במקומנו. גם תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן רגילים במקרים כאלה לפרש את הכתוב בשתי צורות ארמיות שונות.

----------------------------------------------------------------------------------

[1] על אותו הבדל בין שני דורות בישראל בכלל (ולאו דווקא בין סוגי נביאי שקר), בין דור "האבות" ובין דור "הבנים", עמד ירמיה בפרק ט"ז, פסוקים י"א-י"ב:

"... עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי - נְאֻם ה' - וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי"

[2] בובר, הקיצוני בנאמנותו למקור, לא נרתע אף כאן מפני זרות התמונה ותרגם (שלא כדעת אלה המפרשים "ירעוך" – ירוצצוך), כדעת שד"ל:

Auch noch die Söhne von Memphis und Tachpanches Weiden den Scheitel dir ab