גנב במחתרת

דיני גנב במחתרת מסתעפים להרבה סעיפים ונוגעים בשאלות גדולות במשפט ובמוסר, בפיקוח נפש, בזכות האדם להגנה עצמית, בדין "הרודף אחר חברו להרגו, שמותר להצילו בנפשו של רודף" ועוד.

מבחינה פרשנית פשוטה אין הפסוק הראשון פשוט. שני קשיים בו: (א) למי מוסבת מילת "לו"; (ב) מה פירוש דמים בפסוק זה? וכמובן שתי השאלות קשורות זו בזו ובפתרון האחת מותנה פתרון השניה.

מבחינה תחבירית נראה פרושו של רש"י ("לו" = לגנב) מתקבלת יותר על הדעת מאשר דעת האומרים "לו" = לבעל הבית, כי אין הנושא בפסוקנו אלא "הגנב". ובעל הבית אינו מוזכר כלל בפסוקנו. (שאלה ב 1,2). ואילו לדעת המפרשים "לו" = לבעל הבית אפשר לטעון שמאחורי המילה "והוכה" עומד המכה – היינו בעל הבית ולכן אפשר להסב מילת "לו" אליו כאל הנושא "ההגיוני" בפסוק.

(שאלה מעין זו נידונה בפרשת משפטים גם בכ"א ל"ד ד"ה והמת יהיה לו

                                                        ועיין רש"י ורשב"ם!

                                                        ועיין גיליון משפטים תש"ז שאלה ה

וכן גם בפרשתנו כ"א ל' ד"ה ונתן פדיון נפשו ועיין גיליון משפטים תש"ה ד 4

ובדומה לזה גם בבראשית ט"ו ו' ד"ה ויחשבה לו צדקה. ועיין גיליון לך-לך תשי"ז)

מוטב שילמד המורה תחילה את שאלה ב העוסקת בעיקר בצד התחבירי של פסוקנו ורק אחרי כן בשאלה א הנכנסת לעומק הבנת משמעות הענין.

אולי כדאי להוסיף לדין "הבא להרגך השכם להרגו" גם את דברי הגמרא (סנהדרין ע"ב) "והוכה" – בכל אדם. (=ואפילו אינו בעל הממון מותר להרגו. וכן ברמב"ם הלכות גניבה פרק ט' הלכה ז' ורשות יש לכל אדם להרגו) שהרי הזכות להגנת החיים אינה מוגבלת למותקף עצמו – אלא ניתנת לכל.

על המורה גם להסביר לתלמידיו שדין זה של "הבא להרגך השכם להרגו" אינו יכול להינתן רק למי שכבר הותקף ממש – כי אז הרי למעשה נשללת מן האדם זכות ההגנה על חייו, לאחר שכבר הותקף אין לו אולי, או בודאי, עוד כל אפשרות להציל עצמו. ואילו מצד שני יש להגביל זכות זו רק לגבי "הבא להרגך" ולא לגבי כל מי שעושה מעשים רעים נגדך או מי שבא רק על עסקי ממון. וכן הזכות מוגבלת רק כל זמן שנשקפת סכנה ממש, סכנה לחייו, ולא אם כבר בורח הגנב. וכן פסק הרמב"ם, הלכות גניבה פרק ט' הלכה י"א:

וכן הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת, הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אע"פ שעדיין הא ברשות זה שבא עליו – אינו נהרג.

וכן כתב המאירי:

יצא לו הגנב מן הבית והלך לו, הן בגניבה, הן שלא בגניבה, אינו נקרא עוד רודף ואם הרגו אחר-כך, יש לו דמים.

את עיקר הגבלת הרשות הזו הניתנת לאדם להרוג לשם הגנת חייו אנו מוצאים בפסוק ב'. ורבו כאן החולקים בתפישת הפסוק, אם יש להבין את המושג "אם זרחה לדינא, אם הקו המפריד בין מותר להרגו ובין אסור להרגו הוא הקו המבדיל בין "אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך" לבין אם לא ברור.

ומחלוקת זו בין רש"י לבין הרמב"ן היא גם מחלוקת בין הרמב"ם הלכות גניבה פרק ט' הלכה ז' – ח' – ט' לבין הראב"ד המשיג עליו. מחלוקת זו ימצא הלומד בגיליון משפטים תש"ה שאלה ב.