עונשם של ישראל

בגיליון שלח תשכ"א עסקנו בתפילת משה שבפרקנו (פסוקים י"ג-י"ט) מבחינה סגנונית. הפסוקים שם קשים, מפני – שבניגוד לרוב מקומות סיפוריים במקרא – אין המשפט התחבירי זהה עם הפסוק אלא משתרע על מספר פסוקים (כגון: י"ג-ט"ז שהם משפט אחד!) ורש"י עוזר לנו להתגבר על הקשיים התחביריים שבאותם הפסוקים. אותם קשיים תחביריים יש גם בתשובת ה', שבה עסקנו בגיליון שלח תשכ"ב. גם בתשובת ה' ישנו משפט אחד מורכב (ממשפט ראשי, משפט לוואי ומאמרים מוסרים) המשתרע על שלושה פסוקים כ"א-כ"ב-כ"ג.

הפעם עסקנו באותם הפסוקים שעסק בהם גיליון תשכ"ב, אך לא מצדם התחבירי, אלא מצד מבנה הקטע כולו ומצד סגנון הפסוקים. שאלת אברבנאל שהעמדנוה בראש גיליוננו נשאלת ע"י הרבה מפרשים וגם ע"י חוקרים חדשים – לרבים נראים שני הקטעים כ'-כ"ה וכ"ו-ל"ה כחזרה על אותו דבר. ואין הדבר כן. (תופעה דומה מצאנו גם בשמות י"ב א'-כ' כ"א-כ"ה).

יש לשים לב לחזרה המדומה שבמקומנו, שדיבור ראשון נאמר למשה בלבד כתשובה לתפילתו, ואילו בשני שותף גם אהרן, אשר גם עליו היתה התלונה. (י"ד ב': "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל"), והעיקר שהדיבור הראשון נאמר למשה כתשובה לו ואילו הפסוקים שבדיבור השני נאמרו למשה ולאהרן על מנת שימסרום לישראל (כ"ח: "אמר אליהם חי אני נאום ה' אם לא כאשר דברתם..."). והנה מתוך שמגמת שני הדיבורים שונה, מתבארים גם השינויים בפרטי הדברים.

(בפרק המקביל מבחינה זו של חזרה מדומה על אותו דבר בשמות פרק י"ב, הפרשה הראשונה א'-כ' היא דבר ה' אל משה ואהרן על מנת שימסרו הדברים לבני ישראל, ואילו כ"א-כ"ה הם דברי משה ואהרן לבני ישראל, והשינויים הן בהשמטות, הן בתוספות, מתפרשות מתוך שינויי הסיטואציה).

בשאלה ב הקושי הגדול הוא בניגוד בין מה שנראה כהסכמת ה' לבקשת משה בפסוק כ', הסכמה לבקשתו לסלוח, ובין הטלת העונש החמור בפסוקים הבאים. ובדרכים שונות מיישבים פרשנים ניגוד זה. מיוחד במינו הוא כאן אברבנאל המפרש את צורת העבר של "סלחתי" כעבר ממש. והוא מוזר, שהרי יודעים אנו שבעברית מקראית צורה זו של "פעלתי" מתפרשת בהרבה מקומות כהווה, והדוגמה לכך (בראשית י"ד) "הרימותי ידי לאל עליון" (רש"י: מרים אני), הפעולה נעשית ברגע הדיבור. [*] ואולי יש במילת "סלחתי" זו כבר משהו מן ה"כבר סלחתי", עוד טרם תכלה לדבר, על דרך "טרם יקראו ואני אענה".

שאלה ה עוסקת בבעיה מתודולוגית. אבן כספי הוא מן הקיצורניים בפרשנינו המתנגדים לדיוק בכתוב. בזה הוא תלמידו הנאמן של הראב"ע, אשר בעקבותיו בעניין זה הלך גם הרד"ק. לדעתו, אין לשינויי סגנון, לבחירת המילים, ערך ומשמעות, ולא רק במספרים שהם ודאי בהרבה מקרים אינם מדויקים אלא מעוגלים.

לשאלה זו, בהבדל שבין דיוקו של רש"י לבין אי דיוקו של ראב"ע עיין גם גיליון שלח תשכ"ב א 3, במשמעותו של מספר עשר בפסוק כ"ב בפרקנו.

ואולם שיטה זו מביאה פעמים רבות לאי תשומת לב להבדלים דקים שבהם מרמזת התורה דברים גדולים וחשובים. וכבר עמדנו על כך לא אחת בגיליונותינו (עיין גיליון בא תשכ"ג ומקץ תשט"ו).

(מעניין ניגודו של אבן כספי לרש"י בראשית כ"ד ז':

ואין קושיה, כי אחרי כן לא אמר רק "ואלקי השמים", כי כבר הודעתיך, שהביאור חסד ועזיבתו אינו חמס").

עד כמה יש להזהר בשימוש בכלל "דברה התורה בלשון הבאי" אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם הבאים:

הרמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ב' פרק מ"ז:

...צריך שנודיע גם כן מענין השאלות וההפלגות והגוזמאות מעט, שהנה יבוא מהם בכתבי ספרי הנבואה וכשיובנו כמשמעו מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמא או יובנו כמו שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים, יחדשו ענינים מרוחקים, וכבר בארו ואמרו: "דברה תורה בלשון הבאי", רוצה לומר: הגוזמא, והביאו ראיה מן "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י' כ' ו') ולפי זה נאמר (עמוס ב') "אשר כגבה ארזים גבהו". וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם, רוצה לומר: ענינים נאמרו על צד הגוזמא וההפלגה, לא על צד ההגבלה והדקדוק. ואין מזה הכת מה שכתבה התורה בעוג "הנה ערשו ערש ברזל"; שערש הוא המטה (שיר השירים), "אף ערשנו רעננה", ואין מטת כל אדם כשעורנו בשוה, שאיננה בגד ילבשנו, אבל המיטה תהיה לעולם יותר גדולה מן האיש הישן עליה, והנהוג הידוע היותה יותר ארוכה מן האיש כשעור שלישית ארכו, ואם היה ארך המטה הזאת תשע אמות יהיה ארך הישן עליה לפי הנהוג בערך המטות שש אמות או יותר מעט. ואמרו "באמת איש" – רוצה בו – באמת איש ממנו, רוצה לומר – משאר אדם... וזה בלא ספק מזרות אישי המין אלא שאינו נמנע בשום פנים.

לשאלת הדיוק או חוסר הדיוק במספרים השווה רש"י לויקרא כ"ו ח' ד"ה ורדפו מכם, לראב"ע ויקרא כ"ו ז' ד"ה ואין מחריד. ומי שתופש את המספרים כאן כחסרי משמעות מדויקת, כ"לאו דוקא" – מאבד טובה הרבה.

----------------------------------------------------------------------------------

[*] השווה את ניתוחו המדויק של

 Sr. Driver, On the Use of the Tense in Hebrew, Oxford 1892, p. 15: The perfect is employed to describe the immediate past, being generally best translated by the present; closely allied to this, is the use of the perfect with such words as "ידעתי" Gen 4,9...  espressive of a stage or consition, whether physical or mental, which though it may have been atteined at some previous time, nevertheless continues to exist up to the moment of speaking, the emphasis rests so often upon the latter point, that the english present most adequately represents the force of the original perfect.