בלק ובלעם

הפסוקים שבין המשל השלישי לבין הרביעי הם השנה נושא הגיליון בייחוד בחלקו הראשון. רבים מן החוקרים המודרניים הפנו את תשומת לבנו למבנה פרשתנו, להדרגה מחלק לחלק, לעלייה האיטית עד לשיא. כל זה אינו קישוט לפרשתנו, עניינים שבנותן טעם, אלא מגופה של הפרשה. כדי שיטעם הלומד טעמים של כל אלה, עליו לקרוא קריאה מדויקת, להשוות חלק לחלק, פסוק לפסוק המקביל לו. בגיליון תשט"ז הדפסנו את שלושת המשלים הראשונים זה בצד זה, כדי להקל על הלומד את ההשוואה שבין החלקים, כדי להכיר בשינויים בנפשו של בלעם, בעלייתו. בגיליון תש"ז (שאלה א) השווינו את הכנותיו של בלעם לפני שאתו משלו בפעם הראשונה, השנייה והשלישית. הפעם משווים אנו את פתיחות משליו זו לזו (א) ואת תגובותיו לדברי בלק מדי פעם (שאלה ב).

כדאי ללומד גם להשוות את תגובות בלק ההולכות ומחריפות, עד לספיקת כפיים אחרי שמיעת המשל השלישי, ועד לקריאת "ברח לך אל מקומך" לנביא אשר אינו מעיז להענישו, כי נפל פחדו עליו.[*]

לפסוק י"ד מוקדש גיליון שלם והובאו שם פירושים שונים. עיין בלק שנת תש"י.

להבנת המדרשים שבשאלה ה ימצא הלומד דברים חשובים במאמרו של אפרים א' אורבך, דרשות חז"ל על נביאי אומות העולם ועל פרשת בלעם, תרביץ כ"ה (חוברת ג' ניסן תשט"ז), עמודים 289-272.

אחדים מדבריו יובאו בזה למען יבין הלומד את מגמת המדרשים (שאלה ה א):

...שאלת קיומה של נבואה מחוץ לישראל אינה עומדת לדיון במקרא. היא נתחדשה בבית מדרשם של חז"ל ולא צורך פרשני או דרשני הצמיחו אותה, אלא צורך השעה והמציאות, שבה חיו השואלים והמשיבים...

ולאותה רשימה של שבעת נביאים מאומות העולם הוא מעיר:

הענקת הנבואה לכל באי עולם באה להראות שבחירת ישראל אין בה משום מעשה שרירותי, אלא משום מתן שכר להיענותו של ישראל ולנכונותו לקבל את התורה. דבריו המפורסמים של ר' יוחנן, שהקב"ה החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה, מתפרשים בגמרא כתשובה על טענות הגויים: "כלום נתת לנו את התורה ולא קבלנוה"? על דרך זו מנמקים במקורות מאוחרים גם את מתת הנבואה לאומות העולם... בלעם מיצג את הטיפוס של אדם שניתנה לו הזדמנות לעלות במדרגה עליונה, אבל לא עמד בנסיון וקיפח את מעלתו.

עיין שם באריכות.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] ניתוח פסיכולוגי מעניין ניתן להתנהגותו של בלק בספרו של:

 M. Kalish, Bible Studies, The Prophecies of Balaam, London 1877, Page 243:

Against whom does he direct his wrath? Not against the God of the Hebrews. Whose awful power fills his mind, in spite of himself, with a mysterious horror, but against the stubborn prophet, whose conduct he regards with amazement and burning indignation. Agitated by confusion and perplexity, he hardly knows how to cat. Anger urges him to take revenge upon the self-willed traitor who so tenaciously and so ardently sides with rapacious invaders; but he is chocked not only by fear of the God whom that traitor serves. but by fear of Balaam himself. As if anxious to remove all temptation of violence, the consequences of which he instinctively dreads, he bids Balaam speedily 'escape' to his own home. But it is indeed fear alone by which he is actuated, not reverence. Striking his hands together in wild excitement, he dismisses the prophet with a sneering irony against the G-d whose heavy hand, he feels, is already upon him. Distracted by contradictory feeling inexplicable to himself, he can neither reward the seer nor punish him; he can neither acknowledge nor oppose the G-d of Israel. Wonderful indeed may a narrator's art be called, that draws the subtlest psychological shades at once so delicately and so strongly.