"פן יש בכם..."

אע"פ שגיליוננו עוסק בפסוק אחד ויחיד בלבד, יש להקדים לעיון בו את הבנת הקטע כולו. והוא אחד הקשים והחשובים בתורה כולה, כי המדובר בו הוא – חיובנו לתורה.

השאלה החשובה ביותר כפי דברי אברבנאל "כבר נתעצמו בה חכמי ארגון על ענין הברית הזו" ושאלו:

מי נתן כח לדור המדבר שעמדו על רגליהם על הר-סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמר: "נעשה ונשמע"... עד שחייבו את כל הדורות בכל דברי התורה והברית כמו שיראה מן הפסוק (י"ג י"ד) "ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית... כי את אשר ישנו פה עמנו... ואת אשר איננו פה עמנו היום". ובכל מקום שנמצא בפיהם ז"ל (גמרא שבועות כ"ג) "והלא מושבע ועומד מהר סיני" – שזה לא יתכן מן הדין.

תשובות לשאלה הובאו בגיליון נצבים תשי"ד ויש חשיבות מיוחדת לתשובת בעל עקדת יצחק שם.

וכבר עסקו חז"ל בשאלה זו, ויש חשיבות לדבריהם במדרש תנחומא נצבים ג' י"ג–י"ד:

ולא אתכם לבדכם אני כרת... כי את אשר ישנו פה עמנו וגומר... אתה מוצא כשבקשו ישראל לפרק עול שבועתו בימי יחזקאל, מה כתיב שם? (יחזקאל פרק כ') "באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה'". אמרו לו: "כהן הקונה את העבד, מהו שיאכל בתרומה?" אמר להם: "הן". אמרו לו: "אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה ככל האומות". אמר להם יחזקאל לישראל: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהנה כגויים כמשפחות הארצות"... "חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלך עליהם". (יחזקאל כ' ל"ב – ל"ג). כי בשבועה אתם עמדי ולכך נאמר (פסוק י"ב) "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך", שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם, "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת"... אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם.

בזה מדובר על הכלל כולו ועל חיובו לתורה. ואילו הפסוקים שבו עוסק גיליוננו דנים ביחיד אשר ירצה להשתחרר מעול ההתחייבות. פסוקים י"ז-י"ח קשים הם מבחינה לשונית ובבטוי "שרש פורה ראש ולענה" עסקנו בגיליון נצבים-וילך תשי"ט. יעוין שם.

פסוק י"ח קשה גם מבחינה תחבירית (מה הוא המשפט הנטפל "כי בשרירות לבי אלך"), משפט סיבה ופרושו של "כי" הוא מפני ש... או האם זהו משפט ותור ופרוש "כי" – אף על פי? ומדוע תחולנה ברכות על ראשו של שרש פורה ראש ולענה זה? (א)

לשאלה ב'.

לעולם אין לעבור על "כלומר" של רש"י בלי תשומת לב מיוחדת. במקומנו פרש רש"י תחילה את המלה שרירות כנגזרת מן "שרר" הבט, ראה ואולם לאחר שפרש את מלת "שרירות" – ראיה, עדיין יש לו לפרש את מובנו המשאל של "ראית הלב", ולכן הוא מוסיף כלומר: מה שלבי רואה לעשות; להודיענו ש"ראיה" זו אינה הבטה, הסתכלות אלא מציאת חן כמו "נראים לי דברים אלה" או בלשון חכמים: "רואה אני את דברי פלוני".

לשאלה ג'.

המלים "למען ספות הרוה את הצמאה" הן מן הסתומות שבמקרא. לפי שלושת הפירושים המובאים בראב"ע "הרווה" = הצדיק, הצמאה = הרשע ואין הוא כן לפי פירוש הרשב"ם.

וקשים הביטויים "למען ספות הרווה את הצמאה" גם מבחינה תחבירית, האם שייכות מלים אלה עוד לדברי המתברך בלבו (ג' 3) כדעת רוב המפרשים או הנם תשובה לדבריו כדעת רש"י?

עיקר הגיליון הוא שאלה ד' 2. ושים לב ביחוד לדעת בעל העקדה הרואה בדברי המתברך בלבו את הרצון להשתמט מאחריות אישית של היחיד בהסתמכו על הכלל. על זכויות הכלל וראוי לחשוב על השואה בין מהלך בין מהלך מחשבה זה של המבקש להנצל מן העונש בהסתמכו על הכלל לבין תפילת אברהם המבקש להציל את כל סדום את הכלל כולו, בזכות היחידים הצדיקים.