איסור אכילת חלב
ויקרא פרק ז, פסוקים כב - כח
לגיליוננו זה יש להשוות את גיליון צו תשט"ו העוסק בעיקרו בטעם מצוות אכילת דם הכתובה על יד איסור חלב.
כהקדמה לגליוננו נביא בזה אחדים מדברי ר' דוד הופמן אשר יעמדו לפתרון שאלות א, ב, ג, ויקרא עמ' קע"ח:
פסוקים כ"ב-כ"ז. לחוקי הקרבנות שנועדו לכהנים נתוספו עוד שני ענינים המכוונים במישרין לישראל בכלל. הענין הראשון כולל את אסור החלב מכל הבהמות שמהן מביאים קרבנות: שור כשב ועז. ואת אסור הדם מכל חיות בהמות ועופות... לפי תרגום יונתן מגיד הכתוב כאן, שחלב נבלה וטריפה ייעשה למלאכה, ואלו חלב בהמות כשרות צריך להביא על המזבח. על זה העיר ויזל: לפי זה היה הצו בתקפו רק לדור המדבר, שהיה מצווה להעלות על המזבח את כל הבהמות הכשרות, זאת היא גם דעתו של שד"ל.
שם עמוד קכ"ג:
בענין טעם האסור של חלב ודם סובר הרמב"ם, כי הראשון נאמר מטעמי בריאות והאחרון משום אמונות העכו"ם הקשורים בו. שמשון רפאל הירש אומר, שביסוד האסור הזה מונח אותו הטעם אשר גרם לכל איסורי המאכלות, והיינו שרק חמרים כאלה מותר להכניס לתוך הגוף לשם התחדשותו המתמדת בתורת מכשיר הרוח, אשר עשויים להכינו לשמירת הרוח ולחיזוקו ואשר מאפשרים לו את השמוש במכשיר הזה (הגוף) במלוי תפקידו. כל המאכלים האסורים זה טיבם, שמכבידים הם על הרוח להפנותו למטרות האלוקיות. ומכיון שאסור דם וחלב נמצא בין דיני קרבנות, הרי מוכח שטעם אסור זה יש לו קשר לכוונת הקרבנות... לכן אין ליחס לחלב ודם השפעה רעה על הבריאות, אלא יש לשער שכאן יש למצוה ערך סמלי, מה שמובע בפסוקים "כל חלב לה'"... את שאדם מקדיש מן הקרבן לה' לא יאכל הוא עצמו מתוך יראת כבוד. והדם נועד לכפר בו על נפש האדם, ומייצג באופן סמלי את הרוח, היינו את החלק האלוקי של האדם, לכן אל ייכנס הדם לתוך גופו של האדם.
עד כאן דברי הופמן
אמנם בטרם יגש המורה לעיין בדעות שונות שנאמרו בטעם המצווה הזו (שאלה ג), ראוי לו להסביר, שטעמי המצוות לעולם אינן אלא דעותיהם הסובייקטיביות של חכמים ומפרשים, ולעולם אין יוצאים מגדר השערות בלבד, ובין אם נקבלם ובין אם נדחם אין להוציא שום מסקנה לגבי המצווה עצמה, והיינו לגבי חיובה; אין מילוי חובתנו תלוי בכך אם מצאנו למצווה טעם הערב לחכנו או לא מצינו לה הסבר בכלל.
דברים חשובים על העיסוק בטעמי המצוות ימצא המורה בספרו של יצחק היינמן, "טעמי המצוות בספרות ישראל", שמתוך הקדמתו יובאו כאן אי אלו קטעים השייכים לענייננו:
אין להבין את הגורמים שפעלו על המשתדלים להסביר את המצוות בלי שנדע מה הנמוקים של המתנגדים להסברים אלה.
הוגי דעות בלתי יהודים כבר דחו את דעת האומרים, כי ידיעת טעמי המצוות גורמת לקיומן. "מגנה אני", כותב סיניקה בשם פילוסוף יווני, "את אפלטון מפני שהוסיף על חוקיו נמוקים. יצוה החוק לא יתוכח! אמור לי מה עלי לעשות לא אלמד אלא אציית!"
לדעה זו מתאים מאמר ר' יצחק (סנהדרין כ"א):
"מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם".
(למאמר זה עין גיליון שופטים תשי"ג שאלה א).
כל המדמה בנפשו לחזק אי המשמעת ע"י נימוקים לאמתו של דבר מחליש אותה מפני שהוא תולה במדת מה את קיום המצוות בהסכמת היחיד הדן בהן.
חששות אלה עומדות בתקפן לגבי כל המצוות, וחוקי בשר ודם בכלל. אבל פקפוקים נוספים מתעוררים לגבי המצוות שיצאו מפי הגבורה. הרמב"ם במו"נ ג' ל"א מעיר כי לדעת הרבה בני אדם דוקא זה אופיני למצוות הא-ל שאין להן סיבה ניכרת, בנגוד לתקנות בני אדם, שטעמן גלוי. ואף אם יש סיבות למצוות הא-ל, האם אפשר לנו לעמוד על מחשבת בוראנו "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא"?
סברות אלה המעכבות חקירת טעמי המצוות היו גלויות וידועות לכל. למרות כן ראו רבים מגדולי עמנו את החקירה הזאת לא כמותרת בלבד, אלא אפילו כדבר מצוה. גם אלה יכולים להסתמך על נימוקים דתיים חשובים.
והיינמן הולך בהמשך דבריו ומסביר מה הם הנימוקים הדתיים להתעמק ולחקור מה הן טעמי המצוות. בין יתר נימוקיו מביא הוא גם נימוק המבוסס על אופיה של תורת ישראל שהיא גם רציונלית וגם אירציונלית. וכן דבריו:
אמנם גבהו מחשבות הבורא ממחשבותינו "כי גבהו שמים מארץ" (ישעיה נ"ה) ומשום כך אין לנו לתמוה אם יש בתורתו גם מצוות, שטעם נעלם ממנו. אין לנו לקוות שנוכל למצות את עומק נמוקיה של תורתנו. אבל מאידך גיסא שונה תפיסת הא-ל לפי התורה שנוי גמור מזו של דתות אליליות קדמוניות. הללו אין מכירות בשום יחס בין רצון האלים ובין חוקי המוסר. אנחנו מאמינים בא-ל רחום וצדיק החפץ בצדקת בריותיו. נפגע בכבודו ית' אם נראה את מצוותיו כפקודות עריץ המטיל את עול רצונו על המשועבדים לו... יש להניח שהוא רוצה בטוב בריותיו ולשם כך נתן להם מצוות.
כשם שמצוה עלינו למצוא את אצבע האלוקים בנפלאות הטבע ובקורות חיינו, אע"פ שישארו סודות וחידות בלתי נפתרים עלינו להשתדל להכיר לפי כחנו את החכמה ואת הצדק אשר במצוותיו.
עד כאן דברי היינמן
