דברי מרים ואהרן

פרק זה קשה להבנה בשני חלקיו – הן בביאור דיבורם של מרים ואהרן שסתם הכתוב ולא פירשם – הן בתשובת ה' המגדיר בזה הבדל שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר הנביאים.

בגליוננו זה נעסוק הפעם רק בהסברו של החלק הראשון של פרקנו (כמובן יש על נותן השיעור לקרוא עם תלמידיו את הפרק בשלמות. אם ירצה לעמוד על דברי ה' בפסוקים ו'-ז'-ח' ימצא חומר פרשני בגיליון בהעלותך משנת תש"ד תשכ"ב, אך זהו חומר המתאים רק למתקדמים).

יש להקדים לשאלה א שבגליוננו את ההסבר הלשוני שה"דבור במשהו" מציין דבור לגנאי. ולראיה נביא את דברי הכתוב (תהלים נ') "חשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". (וכדי לחדד את התלמידים אפשר לשאלם, מדוע אין סתירה לכלל הזה ממה שמצאנו בפרקנו, פסוק ב', "הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר". וכן ממה שנאמר: "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני").

ואולם מה היו הדיבורים שדיברה מרים במשה, רבו על כך הפירושים.

בגליוננו השנה הבאנו רק דעות שני פרשנים: רש"י (המביא את דעת חז"ל ואח"כ את דעתו) ואבן כספי, זה התמהוני, העוקצני, ואם מותר לומר כך, התוקפן והארסי שבין פרשנינו.

בהתקפתו על דברי חז"ל הפעם הוא מתעלם כנראה בכוונה מן הרמזים הרבים בתורה שמצאו חז"ל והמפרשים ההולכים בעקבותיהם לכך, שפרש משה מאשתו, (אחד הברורים ביותר הוא בשמות פרק י"ח, אם נשווה את דברי יתרו בפסוק ו' לקבלת פני יתרו בפסוק ז') ומעמיד פנים כאילו כל פירושם בנוי על המילה "לקח" אשר עליה מתוספת באופן שרירותי לגמרי המילה "ועזבה".

ואולי יש לראות בדבריו הנמרצים הד לויכוח שהתנהל בינו לבין נזירים נוצרים המעמידים את הפרישות מאישה כדרגה עליונה, כדרגה הראויה לאיש המעלה.

ואם נשאל למה לא פירשה התורה דברי מרים, יש לומר – כדברי כמה מפרשים – שרצתה התורה ללמדנו בכך, שכל המספר בגנות חברו עבר עבירה חמורה של לשון הרע, ואין הבדל מה היו דברי הגנות שדיבר, ואפילו אם דיבר בכוונה טובה ואפילו אם כל דבריו דברי אמת.

הגורם הפסיכולוגי המביא את האדם לדבר בגנות חברו ובפרט אם חברו זה גדול ממנו בתורה ובמידות – מוסבר יפה בדברי רבנו בחיי שהבאנו בגיליון בהעלותך תשט"ו, ב. ורצוי שבשיעור בין צעירים יובאו דוגמאות מחיי יום יום שלנו, כיצד מפתח יצר הרע את האדם להשחיר פני גדולים מאתנו, להקטין כל מעשה טוב ונשגב המביש אותנו, ולשמח בגלוי חולשות של אנשים הצריכים לשמש לנו דוגמה, כדי לשחרר את עצמנו מן החובה להידמות להם. וחשוב שיבינו הלומדים, שלא במרים – אלא בהם עצמם ידבר הכתוב.

ונסיים שיעורנו זה בדברי הפתיחה לספר חפץ חיים, והוא ספר הלכות לשון הרע ורכילות. וכה דבריו מתחילת מצות עשין (והם הרחבת דברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת ט"ז י'):

המרגל בחברו – מלבד הלאוין שמנינו – עובר גם כן על מצות עשה של (דברים כ"ג) "זכור אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך", שהזהירתנו התורה בזה שנזכור בפה תמיד העונש הגדול אשר עשה ה' ית' לצדקת מרים הנביאה, שלא דברה אלא באחיה אשר אהבתהו כנפשה וגדלתהו על ברכיה וסכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא מה שהשוותה אותו לשאר נביאים, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד", ואעפ"כ לא הועילוה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת על זה, קל וחמר לשאר בני אדם הטפשים המרבים לדבר גדולות ונפלאות על חבריהם שבודאי יענשו על זה מאד.