היונה והברית

בחלק זה של פרשת המבול - החלק השני של ירידת המים - עסקנו גם בגיליונות נח תשי"ב וכן תשכ"ב. הפעם בחרנו בשלושה פסוקים בודדים מתוך פרקנו. הראשון - קשייו הדקדוקיים-לשוניים מרובים, האחרונים - עולם גדול של בעיות רעיוניות קשור בהם.

בפסוק י"א העסיקה את פרשנינו מילת "טרף" על ניקודה בשני קמצים - האם פועל מלשון עבר הוא? ואם כן - למה לא נוקד בקמץ - פתח. וקשה מזה: למה יהיה הנשוא לנושא יונה בלשון זכר ולא בלשון נקבה? ואם שם עצם הוא - מלשון יחזקאל י"ז "כל טרפי צמחה" - הן כבר נאמר "עלה זית" ולא תהיה אם כן מילת טרף אלא חזרה מיותרת על הנאמר שם? ושוב: אם שם עצם הוא, בין מלשון "מזון" (מלאכי ג', י' "ויהי טרף בבית") בין מלשון "עלה", יחסר הנשוא בפסוקנו. ואם שם תואר הוא – שוב יפליא הניקוד, הן צריך היה לומר "טרוף" בפיה? [*]

אשר למדרש חכמים – מקבלים אותו גם רש"י גם הרמב"ן, אך שונות דרכיהם להאחיז את המדרש בכתוב. לפי רש"י כל אחיזתו במילה "בפיה" ואילו לדעת רמב"ן ביססו חז"ל את מדרשם לא על מילה מסוימת בפסוקנו אלא על ייתור כל הפרט הזה – כי מה לנו אם הביאה עלה זית, אם הביאה עלה מעץ אלון או שיטה? ודרך הסברתם אופיינית לרמב"ן המדגיש מדי פעם בפעם שלא נכתבו בתורה פרטים סיפוריים סתם לשם ציוריות או לשם הרחבת הסיפור, אלא כדי ללמדנו תורה ומוסר, לקח, מידות טובות והביטוי "לא על חינם פירש אותו" חוזר בדבריו.

השאלות העוסקות בפסוק כ"א קשות הן. נביא בזה שתיים מהן כפי שניסח אותן האברבנאל:

א. למה לא חשב ה' כזאת בתחילה עד דור המבול ולא יענישם בהשחתה כוללת, כיוון שיצרו רע מנעוריו.
ב. למה נתן טעם, שלא יקלל בעבור יצרו הרע? אדרבא, היא הנותנת, שמפני זה ראוי לקללם ולהשחיתם, והנה לפני המבול (פרק ו, ה) אמרו "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום"... "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי..." הרי לך ששם עשה הוא יתברך את רוע יצר האדם סיבה לקללה ולהשחתה ובפסוקנו עשה רוע היצר סיבה לשלא לקלל, ואיך יהיה דבר אחד סיבה לשני הפכים?

ואולם השאלה המעסיקה את שד"ל אינה לא הראשונה ולא השנייה משאלות אברבנאל.

שאלה ד – נביא בזה את דברי הרמב"ם מתוך פרק כ"ז במאמר השני:

כבר ביארתי לך, שהאמונה בחידוש העולם הוא יסוד התורה כולה, בהכרח, אמנם הפסדו אחר שהתחדש ונתהווה אינו אצלנו יסוד תורה ולא יפסיד עלינו דבר מאמונתנו ובהאמנת התמדתו.

וממשיך הרמב"ם בפרקים כ"ח - כ"ט להסביר שכל פסוקי הנביאים הנראים לפי משמעם המילולי כמדברים על חורבן עולם סופי, על התמוטטות שמים וארץ ועל כיבוי המאורות לנצח - שכל אלה יש להבינם כמטפורות לאסונות מדיניים; ואף את פסוקנו הוא מביא כאחד הפסוקים העלולים להטעותנו, כאילו נרמז בו סופו של העולם, ועיין גיליון כי תצא תשכ"ב.

והוא מסיים את דבריו שם:

והעניין אשר נלך סביבו כבר התבאר, והוא, שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו או השתנות דבר מטבעו... הוא דבר שלא בא אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים...

-----------------------------------------------------------------------------------

[*] אף המתרגמים ללועזית משקפים את כל האפשרויות הנ"ל, והנה אחדים:

Luther:

 Ein Oëblatt hatte sie abgebrochen und trug's in ihrem Munde.

והוא תרגום חופשי לגמרי המוסיף שני נשואים (פועל "שבר" ופועל "נשא" בפה)

King James Version:

 and lo, in her mouth was an olive leaf plucked off

Hirsch:

U, sie hatte ein Olivenblatt als Nahrung in ihrem Munde

Buber:

U, wohl, ein geplucktes Oëlblatt in ihrem Schnabel

רואים אנו, תרגומו של הירש הולך בעקבות הגמרא סנהדרין וכפי שמפרשו הרמב"ן עלה זית היה טרף (= מזון) בפיה. האנגלי מפרשו כפי שפירשו הרמב"ן לפי פשוטו וכן גם התרגום של בובר-רוזנצווייג אלא שהאנגלי נאמן יותר לכללי שפתו ומוסיף נשוא "היה" ואילו האחרונים נאמנים יותר למקור ואינם מוסיפים נשוא ומשאירים את המשפט השמני, כפי שהוא במקור.