עצי שטים
שמות פרק כה
בכמה גיליונות לפרשיות המשכן עסקנו במשמעותם הסמלית של המשכן ושל כליו. בגיליוננו הפעם עסקנו בצידו הריאלי.
נפתח כאן בהערה מעניינת של קאסוטו בפירושו לשמות: בניגוד לדעות חוקרים קודמים הרואים בפרקי המשכן רק תמונה דמיונית -
"הולכת היום ומתגברת – בייחוד בין החוקרים העוסקים בארכיאולוגיה של המזרח הקדמון – הנטייה להניח שיש כאן לכל הפחות בעיקר הדברים, מסורת קדומה ונאמנה".
והנה ואתם חוקרים המסכימים לראות במשכן "מסורת קדומה ונאמנה" מקשים אף הם את קושיית פרשנינו: מהיכן באו החומרים?
הדעות השונות כפי שהן משתקפות בפרשנים המובאים בגיליון מתחלקות לשתי קבוצות בתשובתן לשאלה הנ"ל: בדרך הנס, בדרך הטבע. חילוקי דעות אלו מוצאים אנו לא אחת בין פרשנינו, ועיין את הדעות השונות בהמתקת המים ע"י השלכת העץ. ראה גיליון בשלח תשי"ד.
עמדתו של ראב"ע בשאלות אלה אינה אחידה ויש שהוא הולך בדרך של רציונליזציה מוזרה כגון:
על מכת החושך פרק י', פסוק כ"ב:
ד"ה ויט: והנה בים האוקינוס יבוא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים. ואני הייתי שם פעמים רבות.
וכן בבליעת דתן ואבירם:
ד"ה בריאה: יש אומרים שהיא תורה על המצא מה שלא היה. וכבר פירשתי שאין המילה (= "ברא") רק מגזרת (יחזקאל כ"ג) "וברא אתהן" וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה.
ויש שהוא מטיח דברים חריפים כנגד המפרשים באופן רציונאלי. ועיין דבריו שמות ט"ז יג, ד"ה שכבת הטל.
ולפעמים יסתור פירושו הקצר את פירושו הארוך:
שמות
פרק ז', פסוק י"א, (על הפיכת המטה לנחש) בפירושו הקצר:
ואנשי שקול הדעת חשבו בליבם לדעת זה הפלא, שהשם הסיר יבושת המטה (= והלחות הולידה בו רוח חיים) ודברו על הבלוע דברים אשר לא כן, והם לא ידעו כי חכמתם התבלעה, כי קדוש ישראל התוו (= והמליצה לקוחה מתהלים ע"ח, מא ושם פירש ראב"ע ששמו בליבם אות וגבול שלא יוכל לעברו).
רק אנחנו נאמין כי כך היה ולא נדע איך היה, כי הנה בתולדות (= בדרכי הטבע) דברים רבים לא ידעום חכמי עולם, כאבן המושכת הברזל (= מגנט) גם הבורחת מהחומץ (= נלאו מפרשי ראב"ע למצוא כוונתו) והמלקטת תבן (= לדעת פרשניו: הוא הענבר) והדג המרעיש ואף כי בנפלאות ממנו...
ואילו בפירושו הארוך יאמר:
ד"ה ויאמר: דעת חכמי המחקר: איך ייתכן זה? (= הפיכת המטה לנחש) והוצרך לומר: להסיר היבושת. וכל דבריהם רוח, כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה.
ואף בפירושנו יסתור הפירוש הקצר את הארוך.
על היחס הזמני בין שני הפירושים רבו הויכוחים בין החוקרים. שד"ל (כרם חמד ג') סבר כי קדם הארוך (= זה שנמצא בדפוסים שלנו) לקצר. וכן סבר אף החכם יש"ר. ועוד רבים (גראץ, הלברשטם) ואילו ר' דוד כהנא (בספרו "ר' אברהם אבן עזרא" ורשא תרנ"ו) חולק עליהם וסובר שהקצר נעשה תחילה וכן סובר כך גם המוציא לאור של הפירוש הקצר, הוא הוא יהודה לייב פליישר (וינא תרפ"ו) ומביא ראיות רבות לדעתו. אך אין הוא ולא קודמיו עומדים על ההבדל שבין שני פירושיו לפסוקנו.
לדברי רש"י המביא את הפייטן:
זו לא הפעם היחידה שמביא רש"י בפירושיו ראייה או זכר מלשון הפייטנים[*]. ראה ויצא ל' כב ד"ה ויזכר אלוהים את רחל, שהמובאה שם מתוך קרובות לשחרית דיום א' ראש השנה "אבן חוג מצוק נשיה". המובאה למקומנו היא מתוך יוצר ליום ראשון לראש השנה "אור ישע מאושרים" והמילים "טס מטע מזורזים – קורות בתינו ארזים" מתפרשים בפירושו של ר' וולף היידנהיים: "גדל גבה למעלה מטע של מזורזים – הצדיקים, ונעשו קורות בתינו ארזים". ומחבר הפיוט הוא ר' שלמה הבבלי.
------------------------------------------------------------------------------------
[*] על תשומת הלב הרבה שהקדיש רש"י לפיוטים ועל דרכו בלימוד פיוטים עיין דברים מעניינים בהקדמת א. אורבך ל"ערוגת הבשם" לר' אברהם בר' עזריאל, כרך ד' עמ' 6-9.
