תמר

בפרק זה – בייחוד בחלקו הראשון, עסקנו כבר בגיליון וישב תש"ח, עיין שם וצרפהו לכאן.

פרק זה מפסיק באופן מתמיה את עלילת סיפור יוסף, ומצריך בפרק ל"ט חזרה מחודשת על סוף פרק ל"ז, כדי לקשור את החוט שניתן (ועיין רש"י ל"ט, א; ד"ה ויוסף הורד מצרימה).

קאסוטו, במאמרו "מעשה תמר ויהודה"[1] השתדל להוכיח שפרשתנו היא המשך ישיר לסיפור הקודם על מכירת יוסף. נביא בזה מקצת מדבריו שיש בהם כדי להבין את מגמת המדרשים שהובאו בשאלה א:

מה שהביאנו לידי דעה שאין להפריד בין הפרשה שלנו ובין מה קדם לה, הריהי בייחוד העובדה כי בין מעשה תמר ויהודה ובין מכירת יוסף יש להכיר מעין קשר פנימי, המשתקף בהקבלת פרטים אחדים בשתי הפרשיות, והמתגלה לעינינו בבירור מתוך הקבלת הניבים המורים על אותם פרטים.
כתוב כאן: "והיא שלחה אל חמיה לאמר... ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. (פסוקים כה–כו).
וכתוב שם: "וישלחו את כתנת הפסים... ויאמרו: זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך היא אם לא ויכירה ויאמר כתנת בני" (פסוקים לב – לג).
קשה לחשוב כי הקבלה שכזו תלויה רק במקרה; ודאי שתלויה היא ברצונו של בעל הפרשה. על פי עצתו של יהודה (ל"ז, כו) נמכר יוסף וכדי להעלים את הדבר לקחו יהודה ואחיו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם, וישלחוהו אל אביהם ויאמרו... הכר נא... מתוך עצבון נורא, מתוך מפח נפש מאין כמוהו הביט אביהם הזקן בכתנת ויכירה ויאמר כתנת בני. על העצבון הזה שהעציב את יעקב נפרע שופט כל הארץ מאת יהודה, שיעץ עצת המכירה, מידה כנגד מידה.
מיד אחרי מכירת יוסף התחילה שלשלת של מאורעות, העתידה להביא על יהודה את הפורענות הראויה לו. כשם שיהודה ואחיו שלחו אל אביהם את כתונת הפסים ושאלו מאתו "הכר נא", ככה נשלחו ליהודה חפצים מסוימים ונשאל מאתו: "הכר נא". כשם שהוא ואחיו הכריחו את אביהם להכיר מתוך עצבון נפשו את הכתנת ולהודות על פטירת בנו ("ויכירה ויאמר כתנת בני) ככה הוכרח אף הוא להכיר לבשתו וכלימתו את החפצים שנשלחו לו ולהודות כי מי ששלחה אותם אליו צדקה ממנו ("ויכר יהודה ויאמר...")

ובהערה מוסיף קאסוטו שם:

על הקבלת המילים "הכר נא" כבר עמדו חכמי התלמוד (עיין סוטה דף י' ובראשית רבה פ"ד פ"ה). אולי יש להוסיף גם הקבלות אחרות: "שעיר עזים" (ל"ז, לא) ו"גדי עזים" (ל"ח, יז – כ), בראשית רבה פ"ה) וכן "וימאן להתנחם" (ל"ז, לה) "וינחם יהודה" (ל"ח, יב), (בראשית רבה פ"ד) ועוד כאלה.

לשאלה א2, למדרש בראשית רבה פ"ה (ט), יש להעיר עוד שאותו גדי עזים המסמל כאן חטא ועונש – מידה כנגד מידה – כבר קדם בו יעקב ליהודה בהשתמשו בגדי עזים לרע, ועמד על כך המדרש.

תורה שלמה, וישב (קפ"א), ממדרש כת"י שהובא בגנזי שכטר:

(ל"ז, לא) "וישחטו שעיר עזים" – ושלם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה... ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עיזים[2] ובניו רימו בו בגדי העזים "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".

------------------------------------------------------------------------------------

[1] בספר "ציונים", קובץ לזכרו של י. נ. שמחוני, הוצאת אשכול, ברלין תרפ"ט, עמודים 93-100.

[2] הכוונה כמובן לבראשית כ"ז, ט, ט"ז.