אהרן ובניו הנותרים

בגיליון זה לא נידונה הבעיה הגדולה של פרקנו והיא: מה בעצם היה חטאם של בני אהרן ועל מה נענשו. (עיין לזה גיליונות שמיני תשט"ו, תשט"ז.)

בלימוד הפסוקים שלאחרי מות בני אהרן, בלימוד הדינים יש להבליט את הרעיון של דחיית האבלות מפני עבודת המשכן, המשך העבודה על אף כל מה שקרה, על אף חרבן עולמו של אהרן, מסביר אותה בעל ספר החינוך בטעמי מצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

ספר החינוך, מצווה קנ"א: שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה:

שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י, ז) "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו".
משורשי המצווה, היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי עכ"פ שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה', אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הוזהרו על זה במיתה.

ייתכן שיראה צו זה – וכן הציווי לאכול את המנחה הנותרת (הכוונה למנחה המוזכרת ב-ט, ד לפני האסון) וכן את החזה והשוק – בעיני התלמידים כדרישה חמורה "בלתי אנושית" שאינה רואה ללבו הסובל של האדם.

אחרי שתישאל שאלה זו יש לגשת ללמוד את הקטע שלנו אשר עיקרו הם השאלות ג, ד,.

הקטע הזה דורש להבנתו ידיעת פרטים מספר בדיני הקרבנות, ואפשר ללמדם מתוך דברי ר' נפתלי הירץ ויזל (בשאלה ג).

אבל, יקדים המורה ללימוד פסוקינו, את העיון בפרק ו פסוקים יז – כג:

"זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת..."

ומתוך פרק ו פסוק יט:

"הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד"

פסוק כג:

"וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"

-יובנו דברי משה אצלנו.

אך יש להיזהר שלא לשקוע בעניינים הפורמליים שאינם אלא הקדמה להבנת המחלוקת העקרונית שבין משה ואהרן.

יש פרשנים הרואים במחלוקת שביניהם משא ומתן של הלכה בשאלה, אם אנינות נדחית גם מפני קרבנות שעה וגם מפני קרבנות שהם קדשי דורות – כמו שעיר חטאת לראש-חודש (כדעת משה), או אם נדחית אנינות רק מפני קרבנות השעה ההיא, אך לא מפני קרבנות דורות, כדעת אהרן אשר עשה – אם כן – כדין בזה שלא אכל מחטאת ראש חודש אלא שרף את שעיר החטאת של ראש חודש?

אך יש מפרשים הרואים שמחלוקת זו משקפת גם עמדות עקרוניות על תפקיד הקרבנות לסוגיהם (ועיין רש"ר הירש לפסוקים אלה!)

יש כאן הזדמנות להסביר לתלמידים שאין הקרבן פעולה מאגית המועילה לבעלה (המביא את קרבנו) ולעושיה (הכהן המחטא אותה) על ידי עצם עשייתה, גם אם אין הכוונה הנכונה מתלווית למעשה.

מחשבתו וכוונתו של המקריב היא חלק בלתי נפרד מעצם עשיית המצווה. משום כך אמר לו לבו של אהרן שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת החטאת אשר היא צריכה להיעשות בשמחה גדולה. ואם כי נצטווה על ידי משה שלא להתאבל ודין זה קיבל על עצמו ("וידם אהרן") (ועיין גיליון שמיני תשי"ז ב ), אך מכל מקום לא ראה בעצמו אפשרות לשמוח ומי שרואה ללבם של הכואבים והדואבים גם לא דרש ממנו זאת. ודבריו אלה והלך מחשבה זו נתקבל גם ע"י משה.