כי תבואו אל ארץ מושבותיכם

הרמב"ן, בהקדמתו לספר במדבר נותן סקירה על תוכן הספר (עיין גיליון במדבר תשט"ו) ומסיים דבריו:

והספר הזה כולו במצוות שעה, שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וספר, כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.
ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות, בעניני הקרבנות שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם באורן שם והשלימן בספר הזה.

ואין בדבריו אלה שום הסבר לכך, למה "קצת מצוות" ולמה אלה המצוות דווקא לא הובאו ב"ספר כהנים" ולמה הועמדו במקומות אלה שבהם הועמדו.

החוקרים החדשים שואלים שאלה זו ומנסים לענות עליה בדרכים שונות.

מ"צ סגל, בספרו "מסורת ובקרת" (שקטע ממנו הובא בגיליון) אומר שם:

ספר במדבר בדומה לספר שמות כולל ספורי מעשים ומאורעות ביחד עם חוקים אבל שלא כמו ספר שמות, אין החוקים בספר במדבר קשורים תמיד לתכן הספורים הסמוכים להם. חוק פסח שני (ט' י'-י"ד), חוק מתנות כהונה ולויה (י"ח), חוק ירושת הבת (כ"ז ו'-י"א), חוק טהרת אדם וכלים (ל"א י"ט-כ"ד) וחוק הרוצח (ל"ה ט"ז-ל"ב) נובעים מהמעשים שקדמו להם, אך החוקים האחרים שבספר מפוזרים בין הספורים בלי קשר אורגני לתוכן הספורים.
נראה כאילו פיזר כותב התורה את החוקים במקומות שונים בספר מתוך טעם ספרותי ואסטטי, וכדי להגדיל את התענינותם של הלומדים בספר ע"י גוון ספרותי של שוני התוכן המתחלף מספורים לחוקים ומחוקים לספורים.
על פי רוב הסתפק לקשור את החוקים בקשר מקרי וחיצוני כמו ביטוי משותף...

פרט לדבריו האחרונים על ה"ביטוי המשותף" אין בדבריו שום הסבר המניח את הדעת ובוודאי אין הרצון לגוון כדי למנוע שעמום הסבר מתאים גם למבנה של ספר גדול, ויהא זה אף ספר חילוני, מכל שכן לספר שהוא כדברי הרמב"ם:

"הישרת הראשונים והאחרונים".

ואילו בדבריו האחרונים רומז הוא לשיטה סידורית אשר כבר ראב"ע רמז לה בכמה מקומות. קאסוטו חשב ש"הביטוי המשותף" הוא בהרבה מקומות בתורה הפרינציפ לפיו נסמכו פרשיות. ואלה מקצת דבריו מתוך מאמרו בספר הכנוס העולמי הראשון למדעי היהדות תש"ז, כרך א עמוד 165:

אחת משיטות הסדור התופשות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה. ולא רק האסוציאציה של הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המלים והביטויים – שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזיכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סידורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במידה מספקת במדע המקראי... עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברב היקפה של הספרות המקראית... גם ספר במדבר מחולק בעיקרו למחלקות גדולות לפי הענין, ואולם גם בו באות פה ושם פרשיות רק משום אסוציאציה רעיונית או מילולית. כך למשל אחר הפרשיות של הרכב מחנה ישראל וסידורו (ב' א'-ה' ד') באה פרשה על דיני אשם (ה' ה' – ה' ח') ובסופה קשורים שני פסוקים נוספים על מתנות כהונה (טו'-י'); אח"כ באה פרשת סוטה (ה' י"א-ל"א), אחריה פרשת נזיר (ו' א' – ו' כ"א) ואחריה ברכת כהנים (כ"ב-כ"ז). נדמה לכאורה שאין בפרשיות אלה שום סדר כללי, והולצנגר (חוקר שלא מבני עמנו) למשל כתב בפירושו לבמדבר, שיש כאן Verschiedene unter einander nicht zusammenhängerde Gesetse

ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סדר ויש כאן יחס:
בסוף ענין המחנה כתוב שנצטוו בני ישראל לשלוח מתוך המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. הזכרת הצרוע גררה אחריה על סמך אסוציאציות של רעיונות את פרשת דיני אשם הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו. והפסוקים ט'-י' נספחו לאותה פרשה מפני הענין והביטויים על זכויות הכהן בקדשים אלה (האשם המושב לה' לכהן – "לכהן לו יהיה" – "לכהן לו יהיה"), ומכיון שבפרשה הזו בא הביטוי "למעול מעל בה'" (פסוק ו') באה אחריה פרשת סוטה שבתחילתה כתוב: "למעול מעל בה'", ופרשת סוטה שכתוב בה "ופרע את ראש האשה" גררה אחריה את פרשת הנזיר שכתוב בה "גדל פרע שער ראשו". ואחר כך סודרה ברכת כהנים כאילו לשם ציון, שאע"פ שבמקרים מסוימים כמו בסוטה חייבים הכהנים לקלל, על הרוב תפקידם העיקרי – לברך.

ואולי יש להפריד בין שתי השאלות: שאלה של סמיכות דינים שונים ושאלת סמיכות דינים וספורים.
הרמב"ן ואור החיים שהובאו בשאלה א אינם שואלים למה נסמכו הפרשיות בספר אלא למה נאמרו לישראל דינים אלה בשעה זו.

לשאלה ב נביא בזה את דברי ר' וולף הידנהיים, בפירושו לרש"י בשם "הבנת המקרא" לשמות י"א ד':

ד"ה כחצות הלילה: ...המקור הוא תיבה מורה על העשות ענין מה בסתם מבלי שיגביל זמן העשותו בעבר או בעתיד והנה יש בו דרך שוה לשם (=לשם העצם) ויש בו דרך שוה לפעל, כי מצד שהוא מורה על עשיה הוא נכנס בגדר הפעל, ומצד שאינו מורה על עשיה בזמן מוגבל ואינו כי אם קריאת שם העשיה הנה מזה הצד הוא נכנס בגדר השם. ולזאת קראוהו "שם הפעל" והשתמשו בו במקום השם...
ואין הבדל בטעם בין אומרו (שמואל א' ח' ח'): "מיום העלותי אותם מארץ מצרים" ובין אומרו (דברי הימים א' י"ז) "מן היום אשר העליתי את ישראל, ואין הבדל בין "כבואך אל העיר" ובין "כי תבוא אל העיר" וכן "בבואכם אל הארץ" ו"כי תבואו אל הארץ".
אבל יש ביניהן הבדל דק לפי מחשבת המדבר:
השימוש בלשון עתיד יורה על השלמת הזמן והשימוש במקור, אם תטיל אות בי"ת בראשו, יורה על התחלת זמן הענין, ועם כ"ף בראשו יורה על משך זמן הענין.
ואמשול לך משלים ותבינהו: הנה באמרך לחברך "כי תבוא אל העיר ועשית כך וכך", הרצון בו: אחר כלות ביאתו שמה, ר"ל אחר שסר מעליו שם ביאה. ובאמרך "בבואך העיר ועשית..." הרצון בו: בהכנסך לעיר מיד ולאלתר, ובאמרך "כבואך העיר תעשה כך וכך" הרצון בו: במשך זמן ביאה כל עוד ששם ביאה עליו, לא מיד ולאלתר, ולא לאחר זמן.

כל זה מורה שמדרשי חז"ל – שהובאו בשאלה ב – מיוסדים על כללי הלשון ועל הבחנה דקה בסגנון.