נגעי בתים

בפרשה זו עסק גיליוננו גם בפרשת מצורע תש"ו, וראוי להתחיל את הלימוד בפרשה זו בדברי הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז) המאירים עיניים בעניין סתום זה. המעיין ימצאום גם בעלון ההדרכה לגיליון מצורע תשי"ז.

המדרשים המובאים בשאלה א בנויים כולם על הדיוק הסגנוני: ויש להשוות את הפסוקים הבאים:

פרק י"ג

פסוק ב'

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ"

פסוק ט'

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם"

פסוק י"ח

"וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין"

פסוק כ"ד

"אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ"

פסוק ל"ח

"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם"

פסוק מ"ז

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת"

פרק י"ד

פסוק ל"ד

"כִּי תָבֹאוּ אֶל... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"

וחריגה זו מן הסגנון היא האומרת דרשני – מעניינים בקשר לזה דברי המלבי"ם, שם:

כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה' לא יאמר לשון "נתינה", רק אם הם לטוב, או שהם לתכלית טוב, כמו "והו' נתן קולות וברד", "ונתן מלכיהם בידך". אבל על הדברים הרעים לא יבוא לשון נתינה, רק אם יכוון על הוראת הקיום. כמו (ויקרא כ"ו) "ונתתי את עריכם חרבה"; (ירמיהו ט') "ונתתי את ירושלים לגלים"; (יחזקאל ט"ו) "ונתתי את הארץ שממה" שפירושו שתישאר שממה ימים רבים.
לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון "נתינה" הוציא ר' יהודה, שהם לתכלית טובה, "לכלא הפשע ולהתם חטאות".

המדרש המובא בשאלה האחרונה נראה מוזר בריחוקו הגמור משפטי הכתובים, יצחק היינמן בספרו (1) Alt Judische Allegoristic העמידנו על כך, שפירושים אליגוריים של פסוקי הלכה אינם תדירים בין מדרשי חז"ל, ולעולם לא יבואו כדי לדחות את פירוש הפסוק כפשוטו. יש ונדרשו הפסוקים כמדברים בעתידו של עם ישראל. (ומביא דוגמא הקרובה למקומנו מבמדבר רבה פרשת נשא הדורשת את שילוח המצורעים מן המחנה):

במדבר רבה ז':

(במדבר ז' י') צו את בני ישראל: רבנן פתרין קרייה בגלות. על שעברו ישראל על המצוות נתחייבו שלוח – זה גלות. הה"ד "וישלחו מן המחנה" – אין 'וישלחו' אלא לשון גלות, כמו שנאמר (ירמיהו ט"ו) "שלח מעל פני ויצאו". "מן המחנה" זו א"י, ששם השכינה שורה. "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" רמז להם, שאם יברו ישראל על ג' עברות הללו עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים, יתחייבו גלות, צרוע - זו ע"ז... (עיין שם!)

פסוקי פרקנו על הנגע הנראה תחילה כ"נגע" בבית, הנבדק אחרי שפינו את הבית, העלול להיות פושה, עד שיהיו מוכרחים לחלוץ את האבנים המנוגעות, העלול לפרוח שוב עד שלא יהיה תקנה אלא בנתיצת הבית, פסוקים אלה קרובים להיות נדרשים דרש אליגורי, ואף בדורנו נדרשו דרש חדש במאמרו של דב סדן (אז דב שטוק) (2)במאמר "על הבאר הסתומה" והמעמיד בראשו את כל פרשתנו והפותח במילים: "רבה היא תוכחת הדברים שאנו משמיעים עתה באוזנינו, כדי לבאר לעצמנו את הנגע אשר בבית, בית הדור – הנגע, עניינו ושרשו. תוכחת דברים זו, אף כי היא רצופה ביקורת, קיטרוג ומוסר, אין אתה מוצא בה מדרך הבדיקה שמצינו בפרשת מצורע לעניין בית ונגעו, לא זו חובת המצוי ולא זה מצוי החובה, אשר לו הבית נוהג גם עתה בלשון המעמיד את הצרעת כצרה מועטת, מודיע גם עתה לא בלשון: נגע, אל "כנגע", ואילו הכוהנים, אם אינם מסתפקים ברביע דרכו של הכוהן שבפרשה, הריהם מגיעים לכל המוטב כדי מחציתה. נמצא שאינם רואים את הנגע אלא בשטחי שרשו – את קירות הבית, ועל כן הם מדברים על שקערורות, ירקרקות או אדמדמות. אך אינם רואים את הנגע בעמקי שרשו, - את אבניו עציו ועפרו ואינם מדברים על "אבנים אחרות" ועל עפר אחר, וממילא אינם מסמיכים עשייה לדיבור ומדמים בליבם, כי נרפא הנגע...".

ואולי המשווה את דברי המדרש שבויקרא רבה ל"מדרש" החדיש יראה שהקודם הלך בדרך האליגוריה ואילו האחרון משתמש בדברי פסוקינו במשמעות סמלית – ואולם הבאנו את הקטע כדי להראות כיצד גם דברי תורה הללו, הסתומים מאיתנו ורחוקים מהבנתנו הפרו את המחשבה ולימוד לקח.

------------------------------------------------------------------------------------------------

1. Berucht des Seminars Breslau 1935, p 43.

2. "בכור" מאסף בן זמננו תל-אביב תש"א, חוד אבנים. עמוד 87.