נגעי בתים

השווה לנושא זה (נגעי בתים) גם גיליונות מצורע תש"ו (דברי הרמב"ם) וכן מצורע תשי"א.

השווה את המדרש הבא מתוך מדרש רות רבה, העוסק בפרקנו, למדרש חכמים מתוך קידושין כ', העוסק בויקרא כ"ה.

רות רבה ב' י"א:

...אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה. ממי אתה למד? מאיוב, שנאמר (איוב א' י"ד) "ומלאך בא אל איוב ויאמר: הבקר היו חורשות... ותפול שבא ותקחם... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר... עוד זה מדבר וזה בא ויאמר... ויפול על הנערים וימותו...", ואף בנגעים כן: בתחילה הן באים אל ביתו, אם חזר בו – מוטב, ואם לאו הן טוענין חליצה, אם חזר בו – מוטב, ואם לאו – טעונין נתיצה; חזר בו – מוטב, ואם לאו – באים על הבגדים וטעונין כיבוס; חזר בו – מוטב, ואם לאו – טעונין קריעה; אם חזר בו מוטב, ואם לאו – טעונין שריפה; ואחר כך הן באין על גופו; אם חזר בו מוטב, ואם לאו – יוצא ובא; אם חזר בו – מוטב, ואם לאו – "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

תוספתא ערכין ה' הלכה ה', מס' ערכין ל ע"ב, מס' קידושין, כ' כ"א:

אמר ר' יוסי ברבי חנינא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. כיצד? אדם עושה מלאכה בפירות שביעית – התחיל מוכר מטלטליו, שנאמר (כ"ה י"ד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך", לא הרגיש –

(רש"י:

לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו)

התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר (כ"ה): "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"; לא באת לידו

(רש"י:

לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה)

עד שמכר את ביתו, שנאמר (כ"ט): "ואיש כי ימכור בית מושב"... לא באת לידו – עד שלוה ברבית, שנאמר (ל"ה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו... אל תיקח מאתו נשך ותרבית"; לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר (ל"ט) "וכי ימוך אחיך ונמכר לך" – ולא לך אלא לגר, שנאמר (מ"ז) "ונמכר לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (מ"ו) "ונמכר לגר תושב"; משפחת גר – זה נכרי; כשהוא אומר "לעקר" – זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.

ספרא כ"ה, י"ד ל"ד:

"ונתתי נגע צרעת": ר' יהודה אומר: בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים.

ספורנו, פרק י"ג פסוק מ"ז:

ד"ה והבגד כי יהיה בו נגע צרעת: ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו בו אלו המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה (וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע)... וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים הבלתי צבועים כלל.
אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עברות שבידם, כמו שסיפרו חז"ל שיקרה בעניין השביעית, כאמרם: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפרות שביעית – סוף מוכר את מטלטליו; לא הרגיש סוף מוכר את שדהו.
וכל זה בחמלת ה' על שומרי מצוותיו... וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה למעלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים, עד שאמרו קצתם ז"ל (אחדים מחז"ל), שלא היו לעולם.

פסוק ל"ד

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת"

רמב"ן:  

לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל, כאשר פירשתי.

(עיין דברי הרמב"ן שהובאו בגיליון תזריע-מצורע תש"ז לשאלה א).

ואמר "כי תבואו אל הארץ... בבית ארץ אחוזתכם", כי עם כל ישראל ידבר, והיה ראוי אחרי "וידבר ה' אל משה ואל אהרן", שיאמר "דברו אל בני ישראל", אבל יקצר הכתוב במובן, או שידבר עמהם במקום כל ישראל.
וירמוז, כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת, ושילמדו אותם לכהנים, ולא יזהיר משה עתה את ישראל בהם, רק בבואם לארץ יזהיר (דברים כ"ד ח') "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד וגו'", כי להם ציוה מתחילה במשפטים האלה.