מתנות עניים

מתנות עניים

מתנות עניים הוזכרו גם בפרשת קדושים, גם במקומנו. ורצוי לעיין בתחילת לימוד גיליוננו גם בפסוקים ויקרא י"ט ט'-י'.

לטעם המצוות האלה כותב הינמן בספרו "טעמי המצוות בספרות ישראל" [*]:

יש מצוות שאי אפשר לקיימן בלי להתחשב במטרתן. דבר זה ברור לגב ערי המקל אבל גם לגבי מצוות לקט שכחה ופאה הוסיפה התורה את המטרה (ויקרא י"ט י') "לעני ולגר תעזב אותם". נפוץ היה המנהג לעזוב אלומות מספר משדים, כדי שלא יזיקו לבעלים, ולכן הקפידה התורה על כן, שנדע את הטעם המוסרי האמיתי של המצוה.

עם כל זה מסביר הינמן רק את "מטרת" המצוה – אך לא את טעמה. קשה להניח שמצוות אלה בפרט פרט או שכחה טעמן דוגמת מעשר עני או צדקה עזרה לזולת, כי הכמות קטנה, והעיקר – ההזדמנות מקרית לגמרי. לדברי הירש שהובאו בשאלה ו יש עוד לצרף את דברי הירש שאמרם בפרשת קדושים:

ר' שמשון רפאל הירש, (תרגום מגרמנית מ.ל.):

החוקים האלה אין תכליתם הספקת הצרכים החמריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחוייב לעזב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבצר, בשעת כינוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המלים הגאוותניות הרות סכנות חמורות, המלים "קניני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפועל את ההודאה שה"שלי" הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קדש לה' אין הדאגה ל"עני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קניניה של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פיקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחיבו בה בעלי יכולת.

בכיוון דומה לזה הולך גם ספר החינוך, יעויין בגיליון כי תצא תשי"ב ששם הובאו טעמו לפרשת קדושים ואע"פ שאמר שם:

וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט שכחה ופרט הכרם ועוללות.

בכל זאת לא נמנע מלהוסיף עוד טעם בפרשתנו למצות שכחה:

המצוה לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלומות בתוך השדה כברכת ה' אשר נתן להם לתושבים בלבם: "מי יתן והיה לי כן, לאסוף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא, אשמח בה", על כן היה מחסדיו על בריותיו למלאות תשוקתם, כשיהיה מקרה וישכחנה בעל הבית. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי במת ממידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים.           

שהשכחה שונה מכל שאר המתנות בזה הרגישו כבר קדמונים, כמו שאמר המלבי"ם:

שהשכחה אינו בהכרח, כמו הפאה, וגם הלקט אי אפשר שלא יפלו שיבולים בזמן הקציר (וכן הכרח הוא עוללות ופרט בכרם) אבל השכחה הוא רק במקרה.

לפי דעת המלבי"ם שוני זה הוא גם הטעם למה לא באה המצוה הזו גם היא בקדושים יחד עם שאר מתנות עניים:

ומפני שיש בה נדיבות יתירה, לכן באה בסדר הזה (כי תצא) שיש בו עוד ענינים כאלה.

בשוני זה עוסק גיליוננו בייחוד בשאלות ג ו-ד.

לרעיון זה המובא בספרי (בשאלה ג) ומוסבר בדברי משך חכמה, ש"מתנות" אלה יצאו מרשות בעל הבית והינם קנינם של העניים יש להוסיף את דברי המדרש:

במדבר רבה ה':

"אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כ"ב ב'). אמרו רבותינו: במה הכתוב מדבר? אם דל הוא- מהו גוזל לו? לא דיבר אלא במתנות עניים, שהוא חייב ליתן מן התורה: לקט, שכחה ופאה ומעשר עני.
והזהיר הקב"ה שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, "כי דל הוא", די לו בעניותו. לא די לעשיר שהוא עומד ברוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקב"ה.

ויעויין עוד בגיליון קדושים תש"ג שאלה ג.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] חלק א' בפרק שני: הרמזים שבתורה לטעמי המצוה עמוד 17. מהדורה שלישית מתוקנת ירושלים תשי"ד. המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית.