זבח התודה

הבא ללמד את פרשת צו צריך להצטייד בשאלה: לשם מה החזרה הזו על סוגי הקרבנות אשר את דיניהם כבר למדנו בפרשת ויקרא?

את התשובה יש לתת ע"פ השוני שבכותרות:

בפרשת ויקרא   

פרק א' פסוק ב'

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

בפרשת צו        

פרק ו' פסוק ב'

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"

ומתוך שוני זה יתבאר לנו גם הצורך בחזרה וגם השינויים הרבים בתוכן, וגם ההבדל בסדר. ונתחיל באחרון:
המורה ידרוש מן התלמידים סקירה קשה בשתי הפרשיות ומתברר ההבדל במבנה הפרשיות כדלקמן:         

וכבר עמד על השוני הזה ועל סדרתו הרמב"ן, פרק ו' פסוק י"ח:

ד"ה זאת תורת החטאת – היה הצווי בסדר ויקרא, עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת והאשם, כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואח"כ בחטאת ואשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם, כמו שאמר במנחה (פסוק י) קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים: והנה יחדש בפרשה זו דברים רבים. "זאת תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות, שאף חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת.

רק אחרי סקירה כללית זו יגש המורה להסבר הפסוקים המעטים שבהם עוסק גיליוננו.

קרבן התודה שהוא נושא גיליוננו הוא מין אחד מסוג השלמים, (המוזכרים בפרק ז' י"א) ועי"כ יתבאר גם למה מתחיל פסוק י"ב במילת "אם" שבו מתחיל תמיד סעיף משנה. ועיין גיליון ויקרא תש"ו שאלה ב'.

והנה ראוי לבאר תחילה את המושג "שלמים" אשר גם קרבן התודה, גם נדרים ונדבות מינים שונים של שלמים הם. ונציגה כאן בזה שני נסיונות להגדיר את זבח השלמים ומשמעותו:

באור (ר' נפתלי הירץ ויזל), אחרי הביאו דעות רשב"ם ורמב"ן:

והעיקר כדעת רבותינו ז"ל שעשאוהו לשון שלום, ואם כי ברבוי יאמר "שלומים" כמו (תהלים ס"ט) "יהי שולחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש", הניח שם זה (ר"ל "שלמים") ליחד בו הקרבן וזה דרך הלשון להרבות השמות כדי ליחד הדברים וענינו כמו שלום ושלומים, כי "שלום" בלשון הקדש הוא הצלחה כמו (בראשית מ"ג) "השלום אביכם הזקן" וכן (בראשית ל"ז) "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", כי הצרה נלחמת בנפש, וכשהנפש שוקטת מכל מלחמת צרה ורעה היא בשלום. וקרבן שלמים הוא מרב שמחה, פעמים על ברכת ה' בכל אשר לו או שהגיעו טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' חסדי ולספר טובו ופעמים שנמלט מצרה וזובח שלמי שמחה להודות לה' כי גמל עליו. ועל ידי שמודה לאלוקיו ומכיר טובו, מושל על עצמו חסד עליון ויהיה כל אשר לו שלום; לא כאותם שוכחי אלוה האומרים "כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה" (דברים ח' י"ז) או כאומרים "מקרה הוא היה לנו" (שמואל א' ו' ט'), כי יהיו כים נגרש, אין שלום יאמר ה' לרשעים.

ר' דוד הופמן:

אולם יותר מכל מתקבלת הדעה כי שלמים נגזרת מן שלום או שלם. זה היה מציין את מצבו של המקריב שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי ומכיר שהוא השיג את זה רק על ידי דבקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו על ידי שלמים, או שהוא מבקש להשיג מצב של שלמות וישע, מכיון שנמצא במצב של יאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו שלם, הוא מביע בשלמים שלו, כי הוא מבקש את שלומו רק בדבקות עם ה'.

מכאן יש לעבור למשמעות המילה "תודה" – לשאלה א. גם אם נכון הוא הסברו של בעל הכתב והקבלה עדיין יש לחשוב אם המושג תודה בתהלים מזדהה עם קרבן התודה. יש להשוות בדיון לשאלה זו גם
תהלים
נ"א י"ט –

"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה"

קמ"א ב' –

"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב"

קשה לקבוע בודאות אם הביטוי מופיע בהוראה מושאלת או במלוא משמעותה הקונקרטית (ואין שאלה זו נוגעת לשמות הקרבנות בלבד אלא להרבה פסוקים בתהלים המשתמשים בביטויים הלקוחים מעבודת בית המקדש. האם נ"ו י"ג  - "שאפו שוררי כל היום כי רבים לחמים לי מרום". מכוון לקרבנות תודה? ומה על כ"ז ו' – "ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'"? אך יותר מפקפק מכולם נראה כ"ו ו–ז – "לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך").

משאלות א' יש לעבור ל–ג' 1, הקרובה לשאלה א' 1, אף היא עוסקת בהוראתה הכפולה של "תודה".

שאלה ג' 2 אינה אלא ללומדים המעונינים לחקור את יחסו של רש"י למקורותיו. הענין הוא כאן מסובך, כי גם הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב) וגם רש"י במקומנו שניהם סוטים מסד הניצולים במזמור ק"ז ואולם אין רש"י הולך אף בעקבות הגמרא. לנוחיות המעינים נעמיד כאן את הסדר בשלושת המקומות זה מול זה.

והתוספות במקום מדברים על כך.