גליונות נחמה סנונית - לעוף רחוק יותר מן הדמיון גיליונות נחמה - לדף הראשי
על האתר מפת האתר קבוצת דיון
פרשת שופטים
שנת תשכ"ח

בל תשחית

דברים פרק כ, פסוקים יט - כ

גיליון זה הוא המשכו של גיליון שופטים תשט"ז שעסק בשני הפסוקים הנ"ל שם. (שאלה א בגיליוננו היא חזרה על שאלה א שם; מפני חשיבותה חזרנו עליה).
שני הפסוקים שבהם עוסק גיליוננו כוללים בתוכם את האיסור הגדול של "בל תשחית", אשר כל כך אנו מרבים לעבור עליו, מתוך הזנחה, מתוך רשלנות, מתוך אי התחשבות, מתוך זלזול בעמל אדם, ברכוש הזולת, ברכוש ציבורי, ומתוך זלזול בקטנות מגיעים עד מהרה לזלזול בגדולות, מתוך זלזול בדברים בעלי ערך קטן לידי זלזול בערכים בכלל.

בכוונה חינוכית הועמדו פה (שאלה א) שתי הדעות בהנמקת מצווה זו: דעת בעל ספר החינוך ודעת הרשב"ם, זו מול זו. הדרך הבלתי תועלתית שבה הולך ספר החינוך ראויה לתשומת לב מיוחדת, וכדי להבהירה ולהבין את הקו הכללי בו הוא נוקט יש להשוות את טעמיו לכמה וכמה מצוות. אפילו מצוות שתועלתם "הסוציאלית" נראית לנו ברורה ומובנת מתפרשת על ידו כמצווה המכוונת לחינוך האדם למידות טובות. ונראה כאן כדוגמה אחת מרבות את הטעם הניתן על ידו למצוות הענקה לעבד עם צאתו לחופשי (לדברים ט"ו י"ב-י"ח).

ספר החינוך:

מצות לא תעשה, שלא נוציא עבד עברי בידים ריקניות מעבדותנו כשיוצא בן חורין לסוף שש שנים... מצות עשה לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידינו לחרות ולא נשלחנו בידים ריקניות; ועל זה נאמר: "הענק תעניק לו מצאנך, מגרנך ומיקבך".
משרשי המצוה, למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות; ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה ליטוב. והאל הטוב חפץ להטיב עמנו, והדנו והדרנו הוא, שנרחם על מי שעבד אותנו, ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו...

בשאלה ב נלמד שאין המצווה מתייחסת רק לעץ פרי בלבד ושיש להבין את העץ כמשל וכדוגמה. ראוי לקרוא עם התלמידים את דברי הרמב"ם, הלכות מלכים פרק ו' הלכה ח' (הובאו בגיליון שופטים תשט"ז). בעל העמק דבר למד הרחבה זו מסגנון הפסוק.

(לתלמידים שאינם רגילים בלימוד תורה שבע"פ יש לברר שהיקף המצווה הוא בהרבה מקרים רחב הרבה יותר מהיקפה של הדוגמה המובאת בפסוק).

להבנת דברי הספר: "זו מצות עשה" ופירוש הרמב"ן שניתן להם בשאלה ג יש לעיין בדברי הרמב"ן לדברים פרק ט"ו פסוק ג':

ד"ה את הנכרי תגש:זו מצות עשה – לשון רש"י. ופרושו: מצות עשה באחיך. הנכרי תגש ולא אחיך, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. ולפי ששנינו "לא יגש" ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו "את הנכרי תגש" – זו מצות עשה, לומר שעובר עליו (=הנוגש באחיו העברי) בעשה ולא תעשה.וכך אמרו "לנכרי תשיך" – מצות עשה, "ולאחיך לא תשיך" זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפרשנו מצות עשה באחיך. וכך פרש שם רש"י. לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל... לשון זה שנוי בספרי ושם הוא מורגל במקומות רבים: "כל עוף טהור תאכלו" – מצות עשה... וכן הזכירו בספרי "זאת הבהמה אשר תאכלו" מצות עשה, ודבר ברור הוא.

להבנת דברי בעל דעת יששכר בשאלה ו יובאו בזה דברי המלבי"ם, שהם כללים חשובים בשאלות סגנון המקרא:

המלבי"ם, בהקדמה לפירושו לספר ישעיה:

כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהפך; וכל מקום שתמצא שני ענינים שוים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו"... עד שהדבר היה לנו לעינים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מלה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה: כשאומר (ישעיה י' ז'): "להשמיד לבבו ולהכרית גויים לא מעט", ידענו ש"הכרתה" כוללת יותר מ"השמדה". ולזה כשבא בשלילה – אמר (ישעיה מ"ח י"ט): "לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא ישמד... וכן (משלי ו' ד'): "אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום, תנומת ארעי – ואם תמצא סותר אל הכלל, יש להעיר עליו.

המלבי"ם מוסיף לכלל זה עוד כלל שני:

אילת השחר כלל ר"ב:

ולפעמים הפך הכתוב הסדר הזה (כוונתו: סדר לא זו אף זו) לפי הסבות ומסובביהם, שבא סדר הכתוב לפי התולדה שיצמח ממעשיהם. וכן דרשו חז"ל על הפסוק (תהלים א' א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושבים לצים לא ישב", שם הלך – סופו לעמוד, אם עמד סופו לישב, אם ישב – סופו ללוץ אתם דברי לצים.

הדרך הרגילה היא איפוא שבמשפט חיובי יבוא הפועל "הקל" לפני "הכבד" ואילו במשפטים השליליים יבוא הכבד לפני הקל. ודוגמה יפה לכך:

            יחזקאל י"א י"ז:  

"וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת..."

                      כ"ט ה': 

"לֹא תֵאָסֵף      וְלֹא תִקָּבֵץ"

המלבי"ם, ישעיה י"א י"ב:

ההבדל בין "אסף" ובין "קבץ": פעל 'אסף' מצאנוהו לרב על כניסת איזה דבר למקום מיוחד, לא על קבוץ המפוזר, שעל זה בא "קבץ" בכל מקום, (בראשית מ"ב ט"ז) "ויאסף אותם אל משמר" והוא משתתף עם "כנס", לבד ש"אסף" מורה על הכנסה מן החוץ אל הפנים, ופעל "כנס" מורה מה שכונסו בבית עצמו אל האוצר או כל מקום משומר; (קהלת ב' כ"ו) "לאסוף ולכנוס" – לאסוף מן החוץ אל הבית, ולכנוס אח"כ בבית אל האוצר לבל יוציאנו. (ומזה בא פעל "אסף" אל התחבר הדבר אל עצמו (שמואל א' י"ד כ') "ויאמר שאול אל הכהן: אסוף ידיך". שיאסף ידיו אל גופו; (מלכים ב' ה') "ואספתו מצרעתו", "ואסף המצורע", שהמצורע מחוץ למחנה מושבו ובהרפאו נאסף אל תוך המחנה.)

ולכן גם בעת ישמש פעל "אסף" על הקיבוץ, אין כונתו לקבץ נפזרות (=שזהו משמעות "קבץ"), רק להכניס הנידח אל מקומו.

ולפסוק האחרון (כ"ט ה') אומר המלבי"ם:

...במשל הדגים: תחילה מקבצים אותם למקום אחד ואחר כך אוספים אותם הביתה, אמר "לא תאסף הביתה" ויותר מזה, גם לא תקבץ, כי יאכלוהו חיה ועוף.

ואילו במקומנו פסוק י"ט הוא השלילי אינו בהתאם לכלל של לא זו אף זו, ולא די הוא לקבוע – כדרך שעשה בעל דעת יששכר שהוא לפי סדר "זו ואין צריך לומר זו" אלא יש צורך אף להסביר למה בחרה התורה כגון בדרך זו.