השמטת המלווה ומתן צדקה

פסוקים אלה עוסקים בשני נושאים שהם ארוכים ושזורים יחד: מצות השמטת המלוה בשנת השמיטה וכל הקשור בזה, ומצות מתן צדקה. (ושניהם נאמרו בחיוב ובשלילה כמצות עשה וכמצות לא תעשה), גם בעל ספר החנוך בבואו לתת טעם לכל מצוה ומצוה מפנה אותנו לטעם שנתן במשפטים למצות "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כ"ב כ"ד) ואלה דבריו שם:

מצוה ס"ו

להלוות לעני בהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחויבת מנתינת הצדקה. שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאול מהם, אין דוחקו ואפילתו כמי שעדין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה, במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לשאלה מעולם, וכשירחמנו הא-ל בריוח ישלם נשיו ויחיה בנותר.
ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה, לסעוד המך בהלואה, טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר "אם כסף תלוה את עמי" שאמרו חזל במכילתא: כל "אם" ו"אם" שבתורה רשות חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם. ויוכרח הדבר מדכתוב במקום אחר דרך צווי: (דברים ט"ו ח') "והעבט תעביטנו".

מצוה ס"ז

שנמנענו מלתבוע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו; לפי שאין לו, שנאמר "לא תהיה לו כנושה".
משרשי המצוה - לקנות לנו מדת החסד והחנינה... ובדומה לזה הוא אומר גם במקומנו פרשת ראה.
 ושמיטת כספים גם הוא אחר אותו טעם נמשך ללמד נפשנו במצות הטובות מדת הנדיבות ועין טובה, ולקבוע בלבננו הבטחון הגדול בה' ית'... וגם נמצא בזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחמר בנפשנו לאמור: אפילו הלויתי ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו. לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.

ובדיני הצדקה יאמר (מצוה תע"ט):
לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב, כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכולתנו...
משרשי המצוה - אמרתי במשפטים במצות הלואה לעני בשעת דוחקו מה שידעתי.

                                                                   עד כאן מדברי ספר החנוך.

הנה רואים אנו שאף הוא מדגיש קרבתן של שתי מצוות אלה וקדמתה של מצות הלואה למצות צדקה. ואולם לאופן השלוב בין שתי אלה בתוך י"א הדיוקים שלנו ע"י שאלה א'.
לשים לב: אין הדבר כך שפסוקים א' – ו' עוסקים בעניני הלואה ופסוקים ז'–י"א בעניני מתן צדקה. אין הדבר כן שהרי פסוק ט' שוב עוסק כולו בהלואה ובהשמטת החובות בשמיטה. (לפסוק זה עיין גליון ראה תשי"ז שעסק כמעט כולו בפסוק זה בלבד!) וכן אף חציו השני של פסוק ח' אינו עוסק בדיני צדקה אלא מצוה על ההלואה ועיין שאלה ב' 5!

השאלות והדיוקים ברש"י הפעם אינם קשים (פרט ל–ב' 3) הרוצים ללמוד רש"י בדיקנות והתעסקות מרובה ישוו שאלה ב' 2, לשמות פרק י"ח פסוק ה', ברש"י:

ד"ה אל המדבר- אף אנו יודעין שבמדבר היה אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה

(ועיין גיליון יתרו תשט"ו ב' 3!) וכן לדברי רש"י, דברים פרק י"א פסוק י"ג:

ד"ה אם שמע תשמע- והיה מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים.

הרעיון שוה בכל שלושת המקומות אך הצד הלשוני המכריחו כאן לסטות מן הפשט ולפרש שלא כמשמעו – שונה.

רמז למציאת הפתרון של ב' 3. אין אפשרות להתעמק בדברי רש"י אם אין מעינים בפסוק המובא בו ממקום אחר במקומו, ולפעמים אפילו בסביבתו.