שמיטה

עיין גיליונות ראה תש"ו-תש"ז. בייחוד בטעם הכללי של המצווה,

וביחס המיוחד לניסוי תש"ו שאלות א, ד.

פסוק א'

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה"

רמב"ן:  

מקץ... שמיטה: והנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמיטה ובחריש ובקציר, כמו שאמר (שמות כ"ג י"א) "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וזה טעם "תעשה שמיטה" – שתשבות, כדרך (שמות ל"א ט"ז) "לעשות את השבת"; וקיצר באיסור הזמירה והקצירה, שכבר הזכירם בביאור, אבל הוסיף לבאר כי היא שמיטה לה' גם בהשמטת כספים. וזה טעם "כי קרא שמיטה לה'", שהוא שבת לה', וכל המעשים ישבותו.

השווה:

פרק ט"ו פסוק א'

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה"

פרק  ט"ו פסוק י"ב

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ"

משנה, מסכת שביעית, פרק י':

משנה ח':

המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו: "משמט אני", אמר לו: "אף על פי כן", יקבל ממנו. שנאמר (ב') "וזה דבר השמיטה"...

משנה ט':

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו.

ר' שמשון רפאל הירש, (אחרי הביאו דברי המשנה שבשאלה ג):

מותר למלוה לצפות לכך שלא ישתמש הלווה – אם בעל יכולת הוא – בויתור הנדרש מצד המלוה. החוק דורש מצד המלוה שיצהיר "משמט אני", אך יחסו של הלווה לא נקבע על ידי החוק. ובזה נבדלת מצות שמיטת כספים מאיסור ריבית, כי איסור ריבית אוסר גם על המלוה לקחת, גם על הלווה לתת. ואילו הלווה המחזיר חובו בשביעית "רוח חכמים נוחה הימנו".

רמב"ם, הלכות שמיטה ליובל פרק ט' הלכה ד':

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה...", ושם הוא אומר (דברים ל"א י') "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חברו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראשי השנה של מוצאי שביעית – אבד החוב.

ר' אשר (הרא"ש), גטין פרק ד' כ' (ל"ז ל"ב):

נראה לפרש הטעם על פי המקראות "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה..." מפשטיה דקרא ילפינן, דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב "מקץ שבע שנים", שאינו אלא בסוף השבע "שמוט כל בעל משה ידו", אבל מיד כשמתחילה שנת השמיטה אין בית דין בודקין לגבות שום חוב, וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלווה, דכתיב "לא יגוש את אחיו ואת רעהו, כי קרא שמיטה לה'", מיד כשנכנסה השמיטה לא יגוש.