קרבן התמיד + "לשכני בתוכם"

יש להתחיל פרשת התמידין, המובאת באופן מפתיע בתוך פרשת תצוה בין כל הענינים השייכים לבנין המשכן וכליו ולא לעבודת הקרבנות, בשאלת אברבנאל:

למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב לא צוה ית' במקום הזה כי אם התמידין ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אחר כך כסדר ויקרא, צו, וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור ולא קרבנות המוספים שבפרשת פנחס, והיה ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבה אחר כך במקומה.

ינסו הלומדים למצוא בעצמם טעם לדבר זה, יבינו במה שונה עקרונית קרבן התמיד מכל שאר הקרבנות. רק אחרי שינסו הלומדים את כחם בישוב קושיה זו, יתן להם המורה את התשובה האמורה באברבנאל:

אברבנאל, לפרקנו פסוק ל"ח:

חשש הכתוב שלא יאמר אדם, הנה אלוקים זה הכריע טבענו לחטא ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו, כאלו טוב לפניו שנחטא ונשוב ואין הדבר כן, כי הנה הקבה"ו לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות, ומפני זה אח"כ אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה המזבח כבשים בני שנה שנים...” להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות – כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו - , אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא לכפר עונות, כי אם תודה לאלוקים יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו...

מעתה יש לעבור לשאלה ב, שאלת טעם המצוה כלה וגם כל פרטיה. אחרי קריאת דברי ספר החנוך יש להבהיר את המלים המסומנות בקו, שהן עקרון גדול בכל שיטתו בטעמי המצוות. ולשם הבנה מלאה של עקרון זה להביא בפני הלומדים את ההסבר הארוך בספר החנוך קרוב להתחלת הספר, למצוה ט"ז שמות פרשת בוא ועצם לא תשברו בו.

ואלה דברי ספר החנוך, בדבר מצוה זו:

ט"ז.

שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח שנאמר "ועצם לא תשברו בו”.
המצוה לזכור נסי מצרים כמ"ש באחרות. ונס נס גזעו מן השורש הנזכר שאין כבוד לשרים ויועצי מרץ לגרר עצמות ולשברם ככלבים לא יאות לעשות כי אם לעניי העם הרעבים ועל כן בתחלה באנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות המעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה השעה ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
ואל תחשוב בני, לתפוס על דברי ולאמר למה יצוה אותנו הש"י לעשות כל זה לזכרון אותו הנס והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבותינו ולא ישמח מפי זרענו דע כי לא מחכמה תתפסני על זה ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן ועתה בני בינה ושמעה זאת והטה אזנך ושמע אלמדך להועיל בתורה ומצות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבותיו רק רע כל היום אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ומצות ואפילו לא לש"ש מיד יטה אל הטוב ומתוך שלא לשמה בא לשמה ובכח מעשיו. ימית היצה"ר כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות אם יעסוק תמיד בדברים של דופי כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו ועל כן אמרו חכמינו ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו על זה מאמרם (מנחות מ"ב ב) כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצת בבגדו ותפילין בראשו מובטח לו שלא יחטא לפי שאלה מצות תמידיות ונפעל בהם תמיד. לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם ואל יבטיחך יצרך לומר אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלוקים מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים, ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו הם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם. ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה רבוי המצות בענין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.

כלל זה: “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" יש להסבירו ולבארו ע"י הרבה דוגמאות כי רבים מבין הלומדים וביחוד הצעירים ממאנים לקבלו, כי תכבד עליהם המחשבה שאמנם ההרגל וההתאמנות במעשים היא המעצבת אופיו של אדם יותר מן ההכרות שאליהן הגיע, שלקראתן חנכוהו ולמדוהו. כנראה שמחשבה זו פוגעת ברגש הגאוה של הצעיר הרוצה לראות עצמו כמודרך רק על פי הכרתו ואינו רוצה להסכים לערך החינוכי של מעשה יום יום, הנקרא בפיו "הפעולה הנעשית באופן מכני" ואין לך שם גנאי גדול מזה, לכן יש לקרב אליו אמת זו של "אחר הפעולות נמשכים הלבבות" ע"י דוגמאות, כגון זו של ספר החנוך:

דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור.

וכדי להבהיר לו את הדבר עוד יותר, רצוי דוגמא מתקופתנו, כגון האדם- שמטבעו לא היה אכזרי- שנתמנה להיות שומר במחנות רכוז ותפקידו היה להכות או לשרף בני אדם – הלא יסכימו כל הלומדים שאם באמת יתמיד "באותה אומנות, ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור". ואם יסכימו הלומדים שבפעולה רעה - אף אם נעשית היא בהכרח – יש השפעה רעה על נפש עושיה, כגון שיתקהו חושיו, ותתמעט חמלת לבבו, ותתגבר בו מידת האדישות, אכזריות, עד היותו רשע גמור – הרי שבעל כרחם יסכימו שע"י התמדה במעשים טובים, ואפילו יעשו שלא לשמם – תזדכך הנפש.

וכן אמר הרמב"ם, גם בשמונה פרקים.

פרק רביעי:

ודע שאלו המעלות הפחיתיות אשר למדום, לא יגיעו ולא יתישבו בנפש, כי אם בהשנות המעשים הבאים מאותה מדה פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם. ואם היו אותם המעשים הטובים, יהיה המגיע לנו מעלה, ואם היו רעים, יהיה מגיע לנו – פחיתות.

ובדומה לזה יאמר הרמב"ם, בהלכות דעות פרק א' הלכה י"ב:

וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעייות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו.

ובעל ספר החנוך יסביר הרבה מצוות כאמצעי בדרך חנוכית זו לפעול על נשמת האדם בדרך המעשים אשר עליו לעשותו, ועיין דברי ספר החנוך:

גליון קדושים תש"ג שאלה ג.

גליון כי תבוא תש"ז שאלה א.

המורה המכיר בחניכיו והיודע חולשותיהם יוכל מכאן למצוא הזדמנות לדבר בערך של תפילת חובה יום יום (שהיא במקום התמידין) שערכה עמה גם אם יבוא החניך אליה בבקר ובערב מבלי התעוררות פנימית לתפילה, מבלי ששרתה עליו הרוח, ואם נכון הוא "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כן יש תקוה – לפחות תקוה – שהמתמיד בהרגלי תפילה יבוא גם לטעום טעמה של תפילה אמתית, וכמאמר ספר החנוך בגליוננו "שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו", הרי המתמיד בתפילה יהיה גם למתפלל אמתי.

אם האריך המורה בשאלה זו ובהסבר דברי ספר החנוך ובעקרון החנוכי שלו, אל יפנה עוד אל האברבנאל ולשני פרושיו למצות קרבן התמיד. אך אל יוותר על שאלה ג. רעיון זה המודגש כאן בראב"ע כבר דבר עליו ראב"ע בבהירות גדולה בשמות י"ג ח' ד"ה בעבור זה בוכוח נגד תפישה מתנגדת של רבנו מורינוס. עיין שם! ואלה דבריו:

בעבור זאת העבודה... עשה ה' לנו אותות עד שהוציאנו ממצרים רק (כדי) לעבדו. ככתוב (ג', י"ב) “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". וכתוב (במדבר ט"ו, מ"א) “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות (ל' התכלית) לכם לאלוקים".
לאמור: אין יציאת מצרים – תכלית, ואין הישועה מיד הרודף, וים סוף ונסים גלויים, והיציאה מעבדות לחרות – תכלית לעצמה, אלא כל אלה הם הסרת מניעות ושלבי הכנה לקבלת עול אחר, עול חדש אשר יושם עליהם עול תורה ומצוות, עול מלכות שמים.

רבה חשיבותו של רעיון זה בזמננו, עת זכינו ל"אתחלתא", ליציאה מעול שעבוד מלכויות במידת מה – לא למען נתרברב בחרותנו הלאומית פוליטית ונראה בה תכלית אלא למען נראה בה כלי, אמצעי לקבלת עול מלכות שמים עלינו, אין אנו עבדים לעבדים, רק כדי שנוכל להיות עבדים לאדוננו.