"אל תחלל את בתך..."

גיליון זה כקודמיו לפרשת קדושים מוקדש כולו לפסוק אחד.

מבנה פרשת קדושים, בייחוד מבנה פרקה הראשון, קשה מאוד להבינו. ניסיונות רבים נעשו ע"י מפרשים למצוא את ההיגיון הפנימי שבסידור הפרקים ובקישורם זה עם זה. המעוניין בשאלה זו ימצא חומר בפירושו של ר' דוד הופמן לויקרא כרך שני.
וכן בגיליון אחרי מות קדושים תש"ז, שאלה א.

יותר קל מאשר למצוא את המבנה בפרק כולו ואת סידורו הכללי הוא למצוא טעם לקישורם של פסוקים בודדים אלה עם אלה. לכן פתחנו בשאלה א, הדורשת רק לסקור את הפסוקים כו-כט ולמצוא את הרעיון המאחד אותם. ייתכן כי גם פסוקים כג-כה שייכים לאותה קבוצת פסוקים ושרעיון אחד מאחדם. והדבר תלוי בפירוש הניתן לדינים אלה ונטע רבעי.
את טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים ג', לז- לדינים אלה הבאנו בגיליון קדושים תש"ח, שאלה א.

להבנת פסוקנו- פרק י"ט פסוק כ"ט יש לנתחו תחילה מבחינה תחבירית.

שלושה חלקים בפסוק זה:

"אַל תְּחַלֵּל אֶת...
וְלֹא תִזְנֶה...
וּמָלְאָה הָאָרֶץ..."

וראוי אם כן להתחיל בשאלה ב 4; כן יש לברר את דעת האומרים ש"ולא" של "ולא תזנה הארץ" מושכת עצמה ואחרת עימה ופירוש סוף הפסוק כאילו נאמר:

ולא תזנה הארץ
ולא תמלא הארץ זימה.

האם פירוש זה הכרחי או לא?

בספר המצוות להרמב"ם בשורש החמישי ימצא המעוניין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרמב"ן אשר בה מובא גם פסוקנו כדוגמא.

הרמב"ם:

השורש החמישי שאין ראוי למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה. פעמים יבוא מטעמי המצווה דימיון לאוין ויחשוב בם שהם מכלל מה שימנה בייחוד, ובאמרו אל תחלל את בתך... "ולא תזנה הארץ" אמרו "לא תזנה" הארץ הוא "טעם", כאילו יאמר שטעם איסור זה "כדי שלא תזנה הארץ".

ואילו הרמב"ן יתקיפהו ויתנגד לדבריו ויעשהו לאו בפני עצמו בעל תוכן חדש.

ומכאן יש לעבור לשאלת פירוש מילת ה"ארץ" שבה עוסקת גם שאלה ב1, גם ג. דברי רש"י שהם דברי חז"ל בספרא מראים על הקשר בין התנהגות האדם ובין "התנהגות" הארץ אשר הוא יושב עליה. רעיון זה אשר הארכנו בו בגיליון זה, עיקר מקומו בתורה בפרשת מסעי (במדבר ל"ה, לב-לד). ויש לעיין בדברי הרמב"ן שם ד"ה ולא תחניפו את הארץ החל מן ועניין החניפה הוא הנאמר בקללות (דברים כ"ח, לח) "זרע רב תוציא השדה".

אח"כ יש לעבור לשני מקומות אחרים שבהם מודגש שוב רעיון זה ביתר חריפות ושניהם מפרשת שבתנו זו. סוף אחרי-מות י"ח כד-ל. ואחר כך בפרשת קדושים כ', כב-כד.

ויש לסיים עיון בנושא זה בדברי בובר, הלקוחים מתוך אותו ספר (עמ' 18):

אולי השיתוף בין אדם לאדמה דורש התנהגות ישרה של האדם בכל הנוגע לכלכלת השדה, ובכללו רכישת הקרקע וניצול היבול.

עמוס גומר את נאומו נגד מפקידי שערי הבר, מקטיני איפה ומגדילי שקל במאמר ח', ח':

"הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ
וְאָבַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ
וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ
וְנִגְרְשָׁה ונשקה (וְנִשְׁקְעָה) כִּיאוֹר מִצְרָיִם"

ואיוב מדבר בסוף הצדקתו (ל"א, לח-מ) על רוכש האדמה שלא בצדק (נזכרים אנו בכרמו של נבות) שאדמתו זועקת עליו ותלמיה בוכים יחד.