שלמים

בשני מיני שלמים עוסק גיליוננו: בקרבן תודה (ז' י"ב-ט"ו) ובנדרים ונדבות (ט"ז-כ'), אשר על כן גם פותח כל קטע במילת "אם", שבו פותח תמיד סעיף משנה. ועיין גיליון ויקרא תש"ו שאלה ב.

והנה ראוי לבאר תחילה את המושג "שלמים" אשר גם קרבן התודה, גם נדרים ונדבות מינים שוגנים של שלמים הם. ונציגה כאן בזה שני ניסיונות להגדיר את זבח השלמים ומשמעותו:

באור (ר' נפתלי הרץ ויזל), אחרי הביאו דעות רשב"ם ורמב"ן:

והעיקר כדעת רבותינו ז"ל שעשאוהו לשון שלום, ואם כי בריבוי יאמר "שלומים" כמו (תהלים ס"ט) "יהי שולחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש", הניח שם זה (ר"ל "שלמים") ליחד בו הקרבן וזה דרך הלשון להרבות השמות כדי ליחד הדברים וענינו כמו שלום ושלומים, כי "שלום" בלשון הקדש הוא הצלחה כמו (בראשית מ"ג) "השלום אביכם הזקן" וכן (בראשית ל"ז) "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", כי הצרה נלחמת בנפש, וכשהנפש שוקטת מכל מלחמה צרה ורעה היא בשלום. וקרבן שלמים הוא מרב שמחה, פעמים על ברכת ה' בכל אשר לו או שהגיעו טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' כי גמל עליו. ועל ידי שמודה לאלוקיו ומכיר טובו, מושך על עצמו חסד עליון ויהיה כל אשר לו שלום; לא כאותם שוכחי אלוה האומרים "כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה" (דברים ח' י"ז) או כאומרים "מקרה הוא היה לנו" (שמואל א' ו' ט'), כי יהיו כים נרגש, אין שלום יאמר ה' לרשעים.

ר' דוד הופמן:

אולם יותר מכל מתקבלת הדעה כי שלמים נגזרת מן שלום או שלם. זה היה מציין את מצבו של המקריב שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי ומכיר שהוא השיג את זה רק על ידי דבקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו על ידי שלמים, או שהוא מבקש להשיג מצב של שלמות וישע, מכיון שנמצא במצב של יאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו שלם, הוא מביע בשלמים שלו, כי הוא מבקש את שלומו רק בדבקות עם ה'.

לשאלה ב על עמדתו המיוחדת של קרבן תודה יש להסמיך את דברי חז"ל:

ויקרא רבה ט' (ז'):

לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, וההודאה אינה בטלה.

שאלה ג עוסקת בהוראתה של המילה "תודה" בפסוק י"ב ובתהלים. ועיין לזה גם גיליון צו תשי"ז. השאלה בתהלים אינה מתייחסת רק לפסוקים אלה. יש לעיין גם בתהלים נ"א י"ט, קמ"א ב'; וכן גם בפסוקים נ"ו י"ג, כ"ז ו'. האם המילים הלקוחות מעבודת המקדש משמשות כמשמען או בהוראה משאלת? ומה על כ"ו ו'-ז'? דעת המפרשים מחולקת.

שאלה ד עוסקת בווי"ן הנוספים וחורגת היא בהרבה מעניין פרשתנו. נביא בזה דעות שונים מגדולי מדקדקינו הקדמונים: רד"ק, ופרופיאט דוראן.

רד"ק, ספר המכלול דף מט ע"ב:

והו"ו תשמש לתוספת דבר, ופעמים איננה לתוספת ולא תשמש כלום אלא שהוא התחלת המילה כמו (בראשית ל"ו) "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (ויקרא ז') "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" – פירוש: הנותר מיום הזבח יאכל ממחרת ביום השני, (בר' כ"ב) "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו" ואחרים רבים כמוהו... וכתב ר' אברהם אבן עזרא: הווי"ם הם כפ"א רפה בלשון ישמעאל, שאינה משמשת אלא שהיא תחילת הדבור. ואדוני אבי ז"ל (=ר' יוסף קמחי) כתב בספר הגלוי על כל וי"ו נוספת במקרא, כי היא רמז על מלה חסרה כדמותה כמו (שמואל ב' י"ג) "ותשב תמר ושוממה" – שפרושו: עצובה ושוממה או דואגת, והדומה לענין, וכן (תהלים ע"ו ז') "נרדם ורכב וסוס" – נרדם איש ורב וסוס. וכן (בראשית כ"ב) "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו" – פירושו: השכים ביום השלישי ונשא עיניו וראה את המקום מרחוק. וכן (בראשית ל"ו) "ואיה וענה" – היו לו בנים אחרים ולא זכרם, אולי בעבור שלא היתה להם תולדה.
ופירוש "והנותר ממנו" כמו שפרשו רז"ל: לפי שאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת" יכול שתהא מצוה לאכלו לשני ימים? ת"ל: "והנותר" – אם הותיר סיום ראשון יאכל, "וממחרת" כלומר: מה שאמרתי ממחרת, לא אמרתי אלא על הנותר מיום ראשון.

            וכן כל אחד מהם יתפרש לפי מקומו.

ר' יצחק בן משה המכונה פרופיט דוראן, בספרו "מעשה אפוד" (הושלם בשנת 1335 לאחר החרבן), עמוד 74:

ואמר (=ר' יונה אבן ג'נאח אשר אתו הוא מתוכח בענין שמושי הוי"ו) שהוי"ו תהיה דחוקה בתחילת המלה לבלי עטף (כלומר: שלא תשמש "עטיפת דבר לדבר וקשורו עמו" = לא תשמש כוי"ו החבור) והביא מזה המין... (דניאל ח' י"ג) "תת וקדש וצבא" וכן (בראשית ל"ו) "ואיה וענה" ואחרים מלבד אלה. והאבן עזרא במקומות רבים מפרושיו מסכים עמו בזה, והרבה מהחכמים שכתבו על המקרא.
וימים רבים הייתי מהדעת הזה, אם היות קשה עלי לאמר שזה ללא ענין (=שיש וי"ו שאין לה משמעותן) ושהנביאים ושהמדברים ברוח הקדש יתנו מקום הטעתה בהנחת ווי"ן כאלה, כי בהיות השמוש המיוחד לוי"ו – העטיפה (=החבור) וזה בכתוב לאלפים, הנה בכיוצא באלה הווי"ן להמעדת רגל!
ולכן הפלגתי על זה החקירה ואחפש בנרות החריצות בספרי החכמים שכתבו במקרא. ומצאתי מנחם בן סרוק שהיה אדם גדול בספרד כתב בתשובותיו על דונש בן לבראט כי הווי"ן כלן (אשר) חשב (דונאש) נוספות בתחילת המלים ללא ענין, על דרך האמת ועם העיון הטוב אינן נוספות, אבל לכלם טעם בענין והנה דונש הביא כל אלה שאזכור (שמואל א' כ"ח ג') "ויקברוהו ברמה ובעירו", (שמואל ב' י"ג כ') "ותשב תמר ושוממה", (בראשית ל"ו) "ואיה וענה", (דניאל ח' י"ג) "תת וקדש וצבא"...
כל אלה הווי"ן שם דונש ללא ענין והחכם מנחם בן סרוק השיב עליו ואמר שהם כלם לענין.. ולא יצטרך לשום אותם (ווי"ן) נופלים, והאריך בדבריו, אבל אני אכתוב העולה בקיצור:
... "ותשב תמר ושוממה" הם שני משפטים, שישבה בבית אבשלום והיתה שם שוממה... (בראשית ל"ו) "ואיה וענה" אמר, כי הוא הוא בעיקר השם כמו ויזתא, ושתי, (במדבר י"ג) ופסי, אם שבדברי הימים כתב "איה", הם שני שמות לנקרא אחד...
"נרדם ורכב וסוס" – ירצה: נרדם הצבא וגם כן הרכב והסוס, כמו (ישעיה כ"ה י"א) "כאשר יפרש השוחה לשחות" פרושו – ידיו. וכמו (בראשית מ"א נ"ו) "ויפתח יוסף את כל אשר בהם" פרושו – שבר. וכמו (שמואל א' כ"ד) "ותחס עליך" פרושו – נפשי.
... והנך רואה איך לא רצה זה החכם להסכים שיהיו הווי"ן בכתוב ללא ענין. ועליך לפקוח עין במקום שבאו הווי"ן ושלא תשפוט בתחילת הדעת, שהם ללא ענין. והקש עליהן ממה שנאמר!

והמעיין בשניהם ישקול את דבריהם לעומת דברי מתנגדיהם.