יוסף ואחיו בדותן

לפסוקים י"ד-י"ז

וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:

מקשה גור אריה, (מהר"ל מפרג, חי ר"פ-שס"ט):

למה צריך כל הסיפור, שמצאו איש ושאל אותו איפה הם רועים, ואמר לו: בדותן הם, והלך אליהם? מאי נפקא מיניה, אם מתחילה הלך אליהם בלי טעות או על ידי טעות, ולמה הוצרך הכתוב לכל זה?

 נסה לענות לשאלה זו!

נסה להסביר מה ערך הקטע הזה בתוך כל הפרק מבחינה ספרותית!

ספורנו:

ד"ה הלא אחיך רועים בשכם: ואין דרך רחוקה עד שם.

רשב"ם:

ד"ה הלא אחיך רועים בשכם: במקום סכנה שהרגו אנשי המקום.

שניהם עונים לשאלה אחת, מהי? מה ההבדל בין תשובותיהם?

רש"י:

ד"ה הנני: לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו.     

השווה דבריו כאן לדבריו פרק כ"ב פסוק א':

ד"ה הנני: כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון.

מה הניע את רש"י להאריך במקומנו ולהוסיף על דבריו שאמר שם?

"וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי"

בראשית רבה פ"ד:

אמר ר' חנא בר' חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר, ומעיו מתחתכין "יודע היית שאחיך שונאים אותך, והיית אומר לי: הנני".

מהי המשמעות המיוחדת המתווספת למילה "הנני" על ידי המדרש?

הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש המובאים ברש"י!

השווה דבריו אלה לדבריו בראשית י"ג י"א:

ד"ה מקדם: מאצל אברם, והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו.

וכן לדבריו בדברים ב' כ"ו:

ד"ה ממדבר קדמות: אף על פי שלא ציוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקדוש ברוך הוא ליתנה לישראל, חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כן פתח להם בשלום. אף אני קידמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר: "ממדבר קדמות", ממך למדתי שקדמת לעולם [בדברים]. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה' א') "שלח את עמי", במתון.

מהי הדרך הפרשנית, בה הלך בשלושת פירושיו אלה?

מי היה "האיש" לדעת שלושת המפרשים הנ"ל?

מצא בפסוקים סעד לדעת חז"ל המובאת בדברי רש"י.

כיצד מתייחס הרמב"ן למדרש חז"ל זה, האם הוא מקבלו או דוחו? (ראה יחס כזה למדרש חז"ל בדברי הרמב"ן, פרק י"ח פסוק ב':

ד"ה ויאכלו: ... והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נימול אברהם (לעיל י"ז כ"ו), אמר שנראה אליו ה' בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אוהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה, לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת. "באלוני ממרא": להודיע המקום אשר בו נימול. וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כעניין שבא במשכן "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט' כ"ג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדיבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כעניין שנאמר (תהלים י"ז ט"ו) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". וכן ביעקב אמר (להלן ל"ב ב') "ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שם דיבור ולא שחידשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג') ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו" - ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ופעמים יבוא בשעת הקצף "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל" (במדבר י"ד י'), ויהיה זה להגן על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר "ושרה שומעת". וזו כוונתם שאמרו (סוטה י"ד א') לבקר את החולה, שלא היה לדיבור אלא לכבוד לו.)

רש"י:

ד"ה נסעו מזה: הסיעו עצמן מן האחוה.

מה הניעוֹ להוציא את המילים ממשמעותן?

רש"י:

ד"ה נלכה דותינה: לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו.

מה הניעו להוציא את המילים ממשמעותן בפירושו הראשון?

מה קשה לו בכל שלושת המקומות, ומה תיקן בדבריו?

באר את לשון רש"י: למה אמר "אותו כמו אתו" ואחר כך ממשיך "עמו כלומר אליו"?

במה שונה ספורנו (ד"ה ויתנכלו) מרש"י, ראב"ע ורשב"ם, ומה הניעו לפרש כך?

ספורנו:

הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע, כמו "אשר ניכלו לכם". אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך ויישאר הוא לבדו ברוך מבנים. ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש, כמו "אתה מתנקש בנפשי" - מצייר בלבבך מוקש על נפשי. ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו, כמו "לעשותכם אותם", "לעברך בברית". ובזה הודיע מה היה למו בהיות כולם צדיקים גמורים, עד שהיו שמותם לפני ה' לזיכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא ניחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו", לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם והתורה אמרה: הבא להרגך וכו'.

ראב"ע:

ויתנכלו: חשבו מחשבה רעה. וכן "וארור נוכל" (מלאכי א' י"ד).

רשב"ם:

ויתנכלו אותו: נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו "וארור נוכל", "בנכליהם אשר ניכלו".

באר את כפל המילה "ויאמר" (עיין גיליון ויצא תש"ה א2).

רמב"ן:

ד"ה אל תשפכו דם: אמר להם, הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם, כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם, חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו. והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה, שלא קיבלו ממנו, כמו שאמר להם (להלן מ"ב כ"ב) הלא דיברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם, אם כן אל תשפכו דם בידיכם. ולא אמר 'דמו', כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו, רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו.

מה הן השאלות השונות המתורצות בדבריו?

רמב"ן:

וטעם "אל הבור הזה אשר במדבר": לאמר, הנה הבור הזה עמוק, ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו. וסיפר הכתוב כי היה ריק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו שכבר נמנעו משפוך דמו. וכתב רש"י ממשמע שנאמר "והבור ריק", אינני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר "אין בו מים", מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כ"ב א'). ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק, ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף, היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכעניין שנאמר (דניאל ו' כ"ג) "אלוהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי". אבל הם לא ידעו בדבר. ועל דרך הפשט יאמר "והבור ריק אין בו מים" כלל, שגם אם היו בו מים מעט ייקרא ריק, וכן "כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב' כ' א') כלל בשום פנים, והכל ביאור וחיזוק.

מה הן שתי השאלות השונות המתורצות בדבריו?