נאום יהודה

1.

הסבר את סגולותיו הרטוריות של נאום יהודה!

2.

יהודה חוזר בנאומו על המאורעות המסופרים בפרשת מקץ. השווה את המסופר שם למסופר בדבריו, ונסה לבאר את סיבת השינויים, החיסורים וההוספות:   פרק מ"ב האחים בעמדם לפני יוסף   פרק מ"ג בדברם עם אביהם   פרק מ"ד דברי יהודה בעמדו לפני יוסף 1) פסוק ט' "מְרַגְּלִים אַתֶּם     2) פסוק י"א בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ פסוק ז' "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ פסוק י"ט "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם... 3) פסוק י"ג בְּנֵי אִישׁ אֶחָד... הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ...   פסוק כ' יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ 4) פסוק ט"ו חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם...   פסוק כ"א הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו 5)     פסוק כ"ב וַנֹּאמֶר... לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב... אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת 6) פסוק ט"ז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ... פסוק י"ט אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר..."     7)   פסוק ג' הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם פסוק ו' וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח" פסוק כ"ג וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי פסוק כ"ז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ  אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי פסוק כ"ח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד... פסוק כ"ט וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה..."

פסוק י"ח

"בִּי אֲדֹנִי"

רמב"ן, פרק מ"ג פסוק כ':

ד"ה בי אדוני: לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמית בייא בייא, לשון רש"י. וזה דבר זר מאוד לסומכו אל מלת לשון טורסי, ואינה דומה אליה, כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי, ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים, כמו שאמר הרב, אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עיוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קודש, והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת, ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א, יאמרו אותה על הדוחק והצער. ובבראשית רבה סדר בראשית (י"ב ו') מהו "סולו לרוכב בערבות ביה שמו" (תהלים ס"ח ה'), אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו, אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו, אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו, כך מי ממונה על בייא של עולמו? הקדוש ברוך הוא. רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העיוות, והקדוש ברוך הוא ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא. ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (בראשית רבה צ"ג ו'): אמר לו יהודה: בייא אתה מעביר עלינו, שכך אמרת לנו "ואשימה עיני עליו", זו היא השמת עין? ובפרשת ויהי בשלח (כ' י'): שמא אני מעביר בייא על בריה. ובפרשת וישמע יתרו (כ"ז ט'): נתמנה אדם ונטל טלית, כל טורח ציבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו, הוא נענש עליו. ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה): צווח אנא בייא עליכון, וכן במקומות הרבה. ואונקלוס, שתרגם בי אדני בבעו רבוני, לא שהוציא מלת בי מן בעו, אבל רדף העניין שהוא בא בכל מקום בעניין הבקשה. ורבי אברהם אמר: כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקודש, והוא כמו בי אני אדני העוון, והטעם, עשה בי מה שתרצה ותשמעני. ואם כן, נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני, ולא מצאתי שתבוא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת, שגם הוא לשון אדון: ולכן אני אומר שפירושו בי בעצמי אתה אדון ומושל, ובאו שני כינויים לחזוק, כמו "ולי אני עבדך" (מלכים א' א' כ"ו), "בי אני אדוני" (שמואל א' כ"ה כ"ד), ודומה לזה "כי בי בעזרך" (הושע י"ג ט'), בי עזרך, בעזרך אני.

1.

מה הן שלוש ההוראות של המילה "בי" המוזכרות בדבריו?

2.

מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י?

3.

מה הן טענות הרמב"ן נגד ראב"ע?

פסוק י"ח

"יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר"

רמב"ן, פסוק י"ח:

ד"ה ויגש: טעם ידבר נא עבדך דבר: לאמר כי דברים מועטים ידבר, לא יהיו עליו לטורח. והנכון בעיני, כי 'דבר' הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו, כי לא יבקש ממנו דבר אחר, ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה.

ספורנו, פסוק י"ח:

ד"ה ידבר נא עבדך דבר: מאחר שאמרת: חלילה לי מעשות זאת, שלא תחפוץ שתהיה תקלה על ידך אפילו לחייבים.

1.

מה קשה לשניהם?

2.

מה ההבדל בין שני פירושי הרמב"ן? (הראשון: עד מילת "לטורח", השני: החל מן "והנכון בעיני")

3.

במה שונה ספורנו מן הרמב"ן בתרצו הקושי הנ"ל?

פסוק י"ט

"אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח"

רמב"ן:

ד"ה אדוני שאל את עבדיו: לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם. ומה שאמרו רז"ל (בראשית רבה צ"ג ו') וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו. ומתחילה כבר שם עינו עליו לטובה, וקרא לו שלום בדבר "אלוהים יחנך בני" (לעיל מ"ג כ"ט), ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי (לעיל מ"ד א'), ומה לעשות לו: ואשר ייראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלוהים הוא ירא, כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מ"ג כ"ג). וזה עניין הסיפור, אמר לו: אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדוני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו, אבל בנפשנו נביא אותו מפני זלעפות רעב, כי אמרת לא תוסיפון לראות פני. ולא רצה אבינו לשמוע עד היותנו כולנו בסכנה לשוב לשבור מעט אוכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה. ולכן תפול נא תחינתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן, וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה. וזה טעם כל הפרשה. וייתכן שיהיה "והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו" כנוי לכבוד, והורדת את שיבת עבדך אבינו, וכן" וחטאת עמך" (שמות ה' ט"ז).
ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו: זו היא השמת עין, יאמר "כי כמוך כפרעה", ראוי שתעמוד בדיבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר, ופחד לפרש לו יותר. אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כורחם. וכך אמרו בבראשית רבה (צ"ג ח'): אמר לו יהודה: תדע לך שבעלילה באת עלינו. כמה מדינות ירדו ליקח אוכל, כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש? יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו.

דבריו אלה כוללים שני פירושים שונים:
ראשון: עד "וזה טעם כל הפרשה"
שני: החל מן "ויש לומר עוד על דרך רבותינו".

1.

מה הן טענותיו נגד דברי רבותינו בפירושו הראשון?

2.

כיצד הוא מצדיק ומסביר את דברי רבותינו בפירושו השני?

3.

אברבנאל: האם אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם... באמת לא שאל, ואנחנו מעצמנו מבלי שאלנו אמרנו: יש לנו אב... וזה יוכיח שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה, כי הנה אז מעצמנו אמרנו, להיות דבר אמיתי ומבלי כזב. במה נוטה אברבנאל מפירוש שאר המפרשים, ומה מצריכו לפרש כך? (עיין גם פירושו ל"והוא יהיה פרא אדם" גיליון לך לך תש"ה!)

4.

רמב"ן, פסוק כ"א: ד"ה ואשימה עיני: אמר רבי אברהם: הטעם שאראה אותו. ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד, "ושמתי עיני עליהם לטובה" (ירמיה כ"ד ו'), "קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע" (שם ל"ט י"ב), כי לא ציוה אותו שיראנו אחר שיקחנו, אלא שישמור אותו וייטיב לו. אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו, ואם לא נזכר בפירוש, כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר סיפר יהודה בפניו. ולא הזכיר מאסר שמעון ועלילת מרגלים אתם, דרך מוסר או אימת מלכות. כיצד הוא מתרץ את העניין שמתקשה בו אברבנאל?

פסוק כ"א

"וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו"

ראב"ע:

שאראה אותו.

ספורנו:

ואין צריך שידאג אביו לשלחו.

תרגום יונתן:

ואשוי עיני לטבתא עלוי.

רשב"ם:

אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להכרית דבריו.

רמב"ן:

אמר רבי אברהם: הטעם שאראה אותו. ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד, "ושמתי עיני עליהם לטובה" (ירמיה כד ו), "קחנו ועינך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע" (שם לט יב), כי לא ציוה אותו שיראנו אחר שיקחנו, אלא שישמור אותו וייטיב לו. אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו, ואם לא נזכר בפירוש, כאשר יקצר שם בכל הדברים האלה אשר סיפר יהודה בפניו...

1.

במה שונה ראב"ע מפירושיהם של תרגום יונתן, ספורנו והרמב"ן?

2.

מהי חולשת פירושו?

3.

לאיזו משתי הדעות נוטה הרשב"ם?

4.

במה מתנגד רשב"ם כאן לפירוש הראשון בדעת הרמב"ן: פסוק י"ט: ד"ה אדני שאל את עבדיו: לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם. ומה שאמרו רז"ל (בראשית רבה צ"ג ו'): וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו. ומתחילה כבר שם עינו עליו לטובה, וקרא לו שלום בדבר "אלהים יחנך בני" (לעיל מ"ג כ"ט), ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי, ומה לעשות לו (לעיל מ"ד א').

פסוק כ"ג

"וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי"

ספורנו:

ד"ה אם לא ירד: אף על פי ששמעת טענותינו האמתיות, גזרת עלינו ברצון פשוט ובקנס שנביאהו.             

מה רצה ללמדנו בפירושו?