"לא תקום", "ואהבת לרעך", ערלה

גיליון זה הוא המשכם של גיליונות אחרי מות-קדושים תש"ב, קדושים תש"ג, שעסקו אף הם בפרק זה.

שאלה א1 מועתקת מגיליון תש"ג, מפני שאז נלאו רוב הלומדים למצוא פתרונה.

פסוק י"ח

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ"

1.

רש"י: ד"ה לא תקום: (יומא כ"ג) אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם. הקשו המפרשים על דברי חז"ל אלה המובאים ברש"י: למה אצל נקמה פתח במגל וסיים בקרדום, ובנטירה הסדר מהופך? התדע לענות על קושיה זו?

2.

ירושלמי נדרים, פרק ט' הלכה ד': לא תקום ולא תטור. האיך עבידא? הוה מקטע קופד (=היה חותך בשר) ומחת סכינא לידוי (=וירד סכינו לתוך ידו), תחזור ותמחי לידיה? (=וכי תחזור ידו השנייה ותחתוך ידו?) באר את הרעיון הכלול במשל זה!

3.

רמב"ם, הלכות דעות פרק ז' הלכה ז'-ח': הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום". ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאוד. הלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואין כדאי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חברו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חברו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו. וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: (תהילים ו') "אם גמלתי שולמי רע..." וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר "ולא תטור...". כיצד היא הנטירה? ראובן שאמר לשמעון: שכור לי בית זה או השאילני שור זה. ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עובר בלא תטור, שלא ימחה הדבר מליבו ולא יטרנו. שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה. ספר החנוך: משורשי המצוה, שידע האדם ויתן אל ליבו כי כל אשר יקרהו, מטוב ועד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם יתברך. ומיד האדם – מיד איש אחיו – לא שהיה דבר בלתי רצונו ב"ה, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו ושה' יתברך גזר עליו בכך ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד ע"ה (שמואל ב' ט"ז, ה'-ח'): "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'" - תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני האדם... א. בדרכים שונות מובילים הרמב"ם וספר החנוך את האדם להגיע לידי קיום המצוה הזו. באר מהי הדרך שמציע הרמב"ם, ומהי דרך ספר החנוך. ב. מה ההבדל בטעם המצוה לפי דעת הרמב"ם ולפי דעת ספר החנוך?

פסוק י"ח

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'"

עיין ראב"ע:

ד"ה ואהבת לרעך: על דעת רבים שהלמ"ד נוסף כלמ"ד לאבנר, ועל דעתי שהוא כמשמעו, שיאהב הטוב לחברו כמו לנפשו.

רמב"ן, פסוק י"ז:

ד"ה לא תשנא: ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו. וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ ס"ב ע"א). אלא מצוות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב.
ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במילת "לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק ל"ד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א' כ' י"ז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מידת הקנאה מלבו ואמר (שם כ"ג י"ז) ואתה תמלוך על ישראל וגו'.

1.

למה אמרה התורה "ואהבת ל..." ולא כרגיל "ואהבת את..."?

2.

מהן מדרגות אהבת הזולת שמתאר הרמב"ן?

 

ספרא:

ואהבת לרעך כמוך: ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה') זה כלל גדול מזה.

בראשית רבה כ"ד (מוסיף על דברים דלעיל):

...שלא תאמר, הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, "בדמות אלוקים עשה אותו".

(לדברי ר' דוד הופמן, יש להבין את דברי בן עזאי בספרא ע"פ דברי בראשית רבה אלה). 

3.

באר על פי דברי בראשית רבה ט"ו, מה בין ר' עקיבא ובין בן עזאי?

 

באור (ר' נפתלי הירץ ויזל), 

(אחרי הביאו דעת רשב"ם ורמב"ן) ואומר אני שאין מילת "כמוך" בלשון הקודש כולל כוונה זו, אלא "כמוך" פירושו: הדומה לך, כמו (בראשית מ"ד) "כי כמוך כפרעה", דומה אתה במעלתך למעלת פרעה.

4.

במה שונה רנה"ו מכל המפרשים, ומה המריצו לפרש כך?

פסוקים כ"ג-כ"ה

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

רש"י:

ד"ה וערלתם ערלתו: ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו.

ראב"ע:

ד"ה וערלתם: שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת, ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר.

רמב"ן:

ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו, לשון רש"י, ויפה פירש. ואם כן, יהיה ערל לב (יחזקאל מ"ד ט'), סגור לב, כמו שנאמר ואקרע סגור לבם (הושע י"ג ח'), וכן ערלה אזנם (ירמיה ו' י') שהיא סגורה ואטומה אין הקול נכנס בה, וערל שפתים (שמות ו' י"ב) סגור שפתים. כי העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון ופעמים בגידי השפתים שלא יפתחו כראוי, והדבור יקרא פתיחה, פתח פיך לאלם (משלי ל"א ח'), פתח איוב את פיהו (איוב ג' א'), ומפתח שפתי מישרים (משלי ח' ו'), משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז' ה').
והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים לאסרו בהנאה, ולא יאמר כן בשאר איסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר פתח הסמדר (שיר השירים ז' י"ג), ולכך אמר שלש שנים יהיה לכם ערלים, כאילו הפירות סגורים באילנות לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר.

רשב"ם:

לשון סתימה ואטימה והרחקה. ערלה אזנם, ערל לב, שתה גם אתה והערל.

1.

מה מוסיף הרמב"ן על המפרשים האחרים בפירוש המילה הזו?

2.

מהו הקושי הדקדוקי בפסוק זה, ומהי הדרך לתרצו?

פסוקים כ"ג-כ"ה

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"

ראב"ע:

ד"ה וערלתם: ...וטעם וערלתם. שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה, גם יפה הוא מתורגם בארמית.

רמב"ן:

ד"ה וערלתם: ...וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצוות הביכורים.
ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת (לעיל י"א ט'), והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף.
והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (ג' ל"ז) כטעמו ברוב המצוות, כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כישוף יעשו אותם בעת נטיעת האילנות, ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם, ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכישוף ההוא, ולכך ציוותה התורה באיסור הפרי הבא קודם שלש שנים, שלא יבואו לעשות המעשים הרעים ההם, כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית. ושנאכלהו לפני השם, היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה.